יום ראשון, 16 בספטמבר 2007

געגועי לטויצ'קה

כרגיל, דווקא ביום שממש לא בא לי לעשות שעות נוספות אני נתקע במשרד עד מאוחר. מרפי ואני חברים טובים ואני בכלל רבע סקוטי. בכל מקרה, את הטלפון האחרון הצלחתי לנתק רק ב- 13:00 ועוד נשארו לי חמישה בתי מלון שהייתי צריך להמציא למישהו באירופה במקומות שאין בהם אפילו אכסניה אחת פנויה. זה הסתיים בערך ב- 14:00 והטרמפ שלי לצפון כבר עשתה לי פרצופים של געפילטע ששמו עליו יותר מדי חזרת. מכיוון שאני יוצא מהמשרד ולא חוזר אליו עד אחרי יום כיפור (פסיכומטרי אללה ייסתור) ומכיוון שבעצם אנחנו עוברים למשרד חדש הייתי צריך לארוז את כל החפצים שלי לארגזים חומים קטנים ולכתוב עליהם "שביר" כדי שלא יחרבו לי את המרצ'נדייז של אייר פראנס ובריטיש. אני אורז את המגרות שלי, מוצא שם מסמכים ופתקים שכבר מזמן אין להם שום משמעות. המון דברים אני זורק לפח, חלק אני שומר כי הם מעלים בי חיוך. כשיצאתי משם אחרי רבע שעה בערך השולחן שלי היה מיותם וחשוף. אהבתי את המשרד הזה מאוד, היה בו מין חום אנושי כזה, קטן ואינטימי. אנחנו עוברים למשרד גדול פי ארבע בבניין זכוכית ומתכת ומתחת מסעדה רוחשת ורועשת. מפינת הרחוב השקטה שלנו אנחנו עוברים למרכז הקלחת של רחוב הברזל. יהיה לי קצת קשה להתרגל אני מניח.

אחרי שלוש שעות של פקקים הצלחתי להגיע לכפר תבור. אבא שלי בא לקחת אותי משם עם המזדה שלנו, חורק בלמים בסיבוב של הכיכר ומחריד את מנוחת החג של המושבה עם קרידנס קלירווטר בווליום בלתי אנושי. הוא חווה עכשיו תחייה מחודשת של השנים ההן, שהיה נער פוחז, גונב טרקטורים מהגד"ש ומשדל נערות תמימות מקיבוצי האזור לבוא אליו לשמוע תקליטים. עד היום הוא שומר בקנאות על הפטפון הישן ועל האוסף העצום של התקליטים שלו. מאז שגילה את עולם תוכנות שיתוף הקבצים הוא אדם מאושר. המחשב שלנו, שפעם היה עגלה מקרטעת שלא מסוגלת לסחוב אפילו סוליטייר פשוט, הפך לג'וקבוקס צבעוני שפולט צלילי ניל יאנג, ג'ו קוקר, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון כמו היה במת מופעים בוודסטוק. אבא שלי מתרווח בכיסא ומזייף באושר אל חלל המכונית. מפעם לפעם הוא עוצר את השיחה ומגביר את המוזיקה, שואל: "את זה אתה מכיר? אתה יודע מה הסיפור של השיר הזה? אחחח... הכרתי פעם בחורה....". זה תמיד קשור לבחורות וזו תמיד אהבה. מבחינתו למוזיקה אין כל קיום אחר. אני אוהב לראות את אבא שלי מתרפק על הזכרונות האלה שלו. אני לא יודע איך הייתי מתייחס לשירים האלה אם הם לא היו חלק מהנוסטלגיה הזאת.

ארוחת חג בחדר האוכל. מגישים געפילטע בקונטיינר גדול עם חזרת וגזר וכל מה שצריך. סבתא רוטנת: "פעם היו מכינים פה געפילטע אמיתי. היום סתם קונים". סבא מוסיף בהטעמה שלפחות על הקניידעלאך לא ויתרו פה, אבל למה זה רק בפסח? יונה מהאקונומיה עוברת על התפוחים החתוכים שמרוכזים סביב קערת הדבש הגדולה. היא בודקת אותם קצת לוודא שהם לא משחירים חלילה והיא נראית מרוצה. התפוחים האלה בהחלט ימשיכו איתנו גם למחר ולשאר ימי החג, את שאר התפוחים נוכל לשמור לדגלים של שמחת תורה. הכל בסדר, כלום לא השתנה.

הרבה אורחים בחדר האוכל. כמעט כולם חזרו לקיבוץ לרגל החג. בני הכיתה שלי, מפוזרים בתפוצות ככל שיהיו, הציגו נוכחות מלאה. את כולם פוגשים בחדר האוכל והשולחנות תפוסים כולם. מי שלא שמר לעצמו מקום מראש עומד עכשיו עם מגש האוכל מבולבל ולא מוצא היכן לשבת. כל החברים ישובים סביב השולחנות בבגדי חג ורחש השיחות משתיק כל צליל אחר. כולם כבר כאן – אפשר להתחיל במלאכת העידכונים: מי בגד במי? את מי פיטרו ולמה? מה ההיא עשתה ואיך היא העזה? שמעתם על הבן של זה? אומרים שהבת שלהם אנורקסית... דברים כאלה. זה באמת מעניין ובאמת נחמד לי לשמוע את כל זה. קצת תחושה של בית, קצת תחושה של שייכות. מזמן לא הרגשתי ממש שייך למקום. על כל ההתרחשות הזו צופה הקיר המזרחי שעליו תלויות עכשיו שלוש מפות ענקיות שמציגות את תהליכי השדרוג שהולכים לעבור על הקיבוץ שלנו. יותר שטחים מסחריים, יותר כבישים, יותר יחידות דיור לתושבי חוץ. על חשבון מה זה מגיע? קצת קשה להגיד מהמפות האלה כמובן, אבל תסמכו על הרחש המחריש שהוא כבר ימצא את המגרעות.

למחרת בערב אני נוסע עם כמה חברים לסירין. רוצים לראות שקיעה מנקודת התצפית של החללית. כבישי העפר האלה מוכרים לנו טוב: עולים בעליה המפותלת של מנחמיה ואז ימינה לכיוון המחצבה, לכיוון האלה האטלנטית שצופה על העמק שלנו כבר עשרות אם לא מאות שנים. אבל הנה משהו חדש - איזור צבאי סגור וש.ג. אומלל עם קסדה ואפוד חוסמים לנו את הדרך. מה לעזאזל הוא עושה פה עם אפוד וכוננות? הוא מסמן לנו להסתובב ולנסוע משם. מאחוריו ממוקמת סוללה אדירה של חמישה משגרי פטריוט שהוצבו שם להגן על האזור. רוחות קדים מנשבות מכיוון הגולן ופתאום זה מכה בי: שנה עברה מאז המלחמה ההיא והנה אנחנו בפתחה של מלחמה חדשה. אף אחד לא יודע לאן זה יגיע אבל סוללה מעל הבית שלי זה משהו שבטוח לא מבשר טובות. פתאום העמק שלנו שוב בחזית, פתאום הנוף המרטיט הזה צופן בחובו גם את העצב והצלקות השותתות שהותירו המלחמות ההן. המלחמות שמאיימות לשוב ולהחריד את הדממה השלווה הזאת. דממה שנראית מעיקה עכשיו יותר מתמיד.

אנחנו משנים כיוון ונוסעים לסוכה הישנה של אפיקים. פעם זו הייתה פינת חמד, כל הגד"שניקים היו מגיעים לכאן בהפסקות בוקר וצהריים לאכול, מתרוצצים בשדות אחרי המתנדבות הסקנדינביות ומעשנים דברים שהיום אנחנו יכולים רק לחלום עליהם. במרוצת השנים המקום הזה ננטש, אבל עדיין זכה לעדנה בזכות פעילויות שהיו עושים לנו בתור ילדים ביסודי. בעיקר זכורה לי תחרות עפיפונים אחת ביום העצמאות ה- 40 למדינה. התמונה של עפיפונים צבעוניים תלויים מעל שדות זהב והפינה הירוקה והקסומה הזאת שישבנו בה אחר כך עד הלילה ועשינו קומזיץ, התמונה הזאת חרוטה לי בנוסטלגיה הפרטית שלי, בספר שלי שאליו אני חוזר לעיתים כשאני מביט אחורה. אנחנו יושבים על הטרסה המוזנחת הזאת, קוצים כבר השתרשו במשטחי הבטון המיותמים והבקתה רוחשת זוחלים וקיני סנוניות. השמש שוקעת מאחורי הר תבור, מאריכה את הצללים של הרגע הסוריאליסטי הזה, מותחת את הנוסטלגיה הזאת עד שנעלם אחרון הפסים האדומים מעל הואדי.

בערב יש אירוע בבית הקפה שלנו: אמוץ ומוריס בערב שירי ביטלס. על מסך גדול מקרינים את המילים, אמוץ שר, מוריס דופק על הפסנתר כאילו אין מחר וצווח קולות רקע וליווי. פה ושם מעלים מישהו שרוצה לשיר ומקדישים שירים. האווירה מחשמלת באופן מפתיע. מסתבר שאנשים עדיין מסוגלים ליהנות מאירועים כאלה. עדיין מחפשים את היחד והקולקטיביות. אין דברים כאלה בתל אביב וזה כל כך חסר. אושפיק אומר לי שחבל שלא הייתי כשעשו את הערב הזה בבאר שלנו. זה היה פי אלף יותר שמח. ואני מחייך וחושב שמעולם לא חימם לי כל כך את הלב לשמוע את הביטלס ובכלל – המון זמן לא הרגשתי כל כך טוב בקיבוץ.

לפני שאני נוסע חזרה לתל אביב אני לוקח את המזדה ומתחיל לנסוע לבד. אני אוהב לעשות את הסיבוב הזה לפעמים, רק אני והאוטו והנוף שמסביב. אני עובר ליד מטעי הבננות של מסדה ושער הגולן ומתחבר לכביש 98 שמטפס לכיוון מבוא חמה. הגבול והחפיר משתרעים לרגלי, מזהיבים לקרני אחר צהריים מאוחרות, הירמוך מנצנץ למטה ורק הג'יפים של צה"ל שמסיירים למטה בתכיפות מוגברת נותנים לך סיבה להאמין שמשהו פה לא בסדר. כשמסתיימות העליות אני נותן גז חופשי, מזניק את האוטו ל- 180 קמ"ש עד שהוא כבר מחרחר. כביש ישר נקי ממשטרות ומכמונות מהירות – זה מגרש הניסויים של המדינה. תוך חמש דקות אני כבר פונה לכיוון הירידות של סוסיתא, מנווט בין כל המהמורות בכביש הישן הזה. הבריטים סללו אותו ומאז אף אחד לא נגע בו. מהמורות הטנקים שטיפסו בו במלחמת ששת הימים עדיין קיימות ומתרחבות יותר ויותר. אם מישהו מחפש הזנחה של משרד התחבורה אז שיבוא לפה. רמת הגולן מלאה בבורות האלה. אחרי שעוברים את סוסיתא הכביש פורץ החוצה אל מחוץ לקירות ההר שחוסמים אותו ומולי משתרעת הכינרת במלוא הדרה. כמו שאני כבר רגיל, אני עוצר את האוטו ויוצא לעשן.

מול הנוף הזה, הבית הזה אני לא יכול שלא להרגיש מועקה. ואני לא יודע להפריד האם זו מועקה של דמעות געגועים, או שמא זו אותה מועקה שגרמה לי ללכת? אני, שברחתי מפה, שיצאתי והלכתי הכי רחוק שאני יכול, שלא יכולתי להמשיך לחיות פה מרוב שהיה לי רע. זה אני, אותו אחד, אני שעומד פה עכשיו. האם יכול להיות שאני מתגעגע? ואולי זו הדאגה הנוראית הזאת שמשהו יקרה פה שגורמת לי כל כך להתגעגע? מה עוד נשאר לי פה? זכרונות ורגעים שצפים ועולים כל הזמן. האם הזכרונות האלה הם באמת מה שהייתי רוצה לחזור אליו? בדרך למטה כבר ברור לי מה עלי לעשות. זה קשה, אבל כדי שיהיה טוב, חייבים לטעות את הרע. דברים חייבים להשתנות ומה יותר טוב משנה חדשה להחלת חוקים חדשים? אני מתחייב מול הכינרת וההרים להרפות מהעבר. לוותר על כל מה שהחזיק אותי במקום, על כל מה שמנע ממני לטפס למעלה, על כל ההרגלים הרעים.

אופטימיות היא חוורונו של הדף החדש. בל נשכח גם את זאת. חייב להיות טוב!

שנה טובה!

יום ראשון, 17 ביוני 2007

העיר תלבש שירה

איזה כיף להם בעיריית תל אביב! יש להם רעיון לפרוייקט חדשני שיזיז את גלגלי החשיבה הרפים של תושבי הכרך החלולים. הבה נצליף בשדרות קצת קולטורה, נשצוף דברי ציטוט על עמודי החשמל ונטמיע בדלי שירה בתחנות האוטובוס. אני מניח, שהרעיון הכללי הוא שטיפת מוח מצודדת, אשר תגרום למסופסלי רוטשילד להטריח ישבנם לספריה ולנבור במסמכי שירה גנוזים של מיטב משוררינו. דיינו!


כמו כל דבר שמבוצע בארצנו בכלל ובעירנו בפרט ובמיוחד כאשר מדובר בתרבות ובאופן צריכתה, גם כאן רעיון אדיר בעל פוטנציאל מהותי ירד לטמיון בגין ביצוע קלוקל וחסר מעוף. ושלא יהיה לכם ספק, בחירת השירים היא מוצלחת במיוחד השנה (אין לי מושג מה היה פה בשנים קודמות, לא הייתי פה). זה ללא ספק מספק ומענג למצוא באמצע הרחוב את שירו המהפנט של דוד אבידן "הרחובות ממריאים לאט". גם הערך המוסף – הביוגרפיה של המשוררים – המפורסם בתחנות האוטובוס מוסיף נופח לפרוייקט הבאמת מבורך הזה. אבל למה לעשות את זה כל כך כמעט טוב, כל כך ממוצע, כל כך לא נכון?


נתחיל מהעיצוב, שאמנם זהו פרט קוסמטי אבל הוא מצביע על עיקר הבעיה. מדובר בזריקת זין מדרגה ראשונה! מה זו חלטורת הפאוור פוינט הזאת? אתם לא חושבים שהתקדמנו קצת מאז אופיס 97? פשוט שמו מרובע עם שיר והצמידו קריקטורה של המשורר ויאללה – להציף! הקריקטורות, אגב, חמודות למדי אבל כל הקונספט פשוט לא מתאים למה שהוא מציג. ועוד לתלות את זה בצורה כל כך קיקיונית מעל העוברים ושבים שישאו עיניהם אלעל? אתם לא יכולים להציג את "הבגד" של דליה רביקוביץ' ככה. לא יכולים! זה פשוט נוגד את הטקסט!


"אין עלי בגד בכלל" היא זועקת לי מצמרות שדרות ח"ן. תלויה שם על כרזת לינוליאום, כמו הייתה מועמדת לראשות מפלגה או סקיני ג'ינס. באחד השירים העירומים שלה היא מתנוססת בראש חוצות כאילו היו שיריה חלק ממסע הקרקסנות של מחלקת התרבות בעיריית תל אביב. והצבע? ירוק בהיר. כן! מה ששמעתם! מישהו מוכן לקחת אחריות על המחדל הזה? זה נראה כל כך קמפיין סלולרי שבא לי להקיא!


הוצאת ההקשר מהשירים, נטילת העוקץ האישי שבהם ותלייתם בסתמיות ברחבי העיר לראווה, משולה בעיני לסצינת קינג קונג הכבול במופע פריק שואו, רק שבעצם הכבלים הם עלינו. חושפים אותנו לשירים, אבל מונעים מאיתנו את הקונספט שיעזור לנו בהבנתם ובכך מונעים מאיתנו כל שביב התרגשות אמיתית מהשירה. והרי שירה היא דבר ראשון רגש. קחו לדוגמא את הזוועתונים האלה שתלו בראול וולנברג ובשד' שאול המלך. איזה איש רוח גאון מטעם העירייה מצא לנכון לקצר את השירים ולשלוף מהם רק שורה אחת. כאילו קהל הסושיות המאוד מתוחכם ימשיך בעצמו את השיר. וכך אתה עובר באוטובוס ומולך שלט: "יש לי גל, שאותו חטפו שחפים". סליחה, מר דרוויש, אני מאוד מתנצל אבל הגל היחיד שאני מצליח לקלוט כרגע זה גל צחנת הבושם שמגיע מזאת שישבה לידי בשעה האחרונה. עוד מעט אני חוטף שחפת. מה לעזאזל הקשר של המשפט הזה באמצע העיר? אתם לא יכולים לפרסם את כל הקטע כי הוא ארוך מדי אז פשוט תוותרו. אותו דבר לגבי שלמה אבן גבירול עם "ראה שמש לעת ערב אדומה". הרי מדובר בשיר טראגי, מה הרעיון בלהציג אותו כמשהו פסטורלי, בפני הפועלים המרוטים שמכתתים דרכם חזרה הביתה?


העיר הזאת הוציאה מתוכה את מיטב משוררי עמנו. חלק גדול מהם גר בה ופעל בה. העיר הזאת חיה בכל כך הרבה שירים, נתנה השראה לכל כך הרבה דימויים, זה רק הגיוני ומתבקש להפעיל בה פרוייקט כזה. אבל אם כבר עושים אז עדיף עם חשיבה. קחו דוגמא. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים עומדת תחנת אוטובוס ומאחוריה הם הדביקו את השיר:

"לאוטובוס נכנסת

גברת עם סלים

תראו איך היא תופסת

את כל הספסלים".

שזה שיר של חיה שנהב ומצורפת שם הביוגרפיה וזה מאוד נחמד באמת, אבל עכשיו תגידו לי אתם. לא היה עדיף למצוא אותו בתחנת האוטובוס של שוק הכרמל? לא היה עדיף שיהיה כתוב שם:

"על ספסל אחד סל עם מרגרינה

על ספסל אחד סל עם חומוס טחינה

על ספסל אחד סל עם כל מיני

על ספסל אחד סל עם עיתונאי

ילד! מה פתאום אתה ישן? בבקשה תקום מיד! הלו, גם הגברת צריכה ספסל אחד."


אתם מבינים? קחו את השירים למקומות שמהם הם באים. ותפרסמו את זה בצורה פחות גרנדיוזית. שייקח לנו זמן למצוא אותם, שנתאמץ בשבילם קצת, שהם יהיו קצת יותר אישיים ופחות מלחיצים. "שלל שרב" של מאיר אריאל שיודבק לספסל אל מול הים (או עם הגב לים, יותר נכון) יעשה את העבודה הרבה יותר טוב. הבית האחרון של "רק על עצמי" של רחל, תלוי בכניסה לביתה ברח' הירקון, פרגמנטים של איה פלוטו מפוזרים בגן מאיר, "גרה בשינקין" כל כך מתבקש להיות תלוי שם בפינה של אחד העם, "ריח של שוקולד" של יהונתן גפן מול מקס ברנר... דברים כאלה. מותר לשלב גם קצת הומור, להכניס קצת אנושיות בפרוייקט שאמור להיות אנושי ותו לא. המטרה היא להחזיר את העם לשירה אבל גם את השירה לעם. אתם לא תצליחו בדרך הזאת. אתם חייבים לגרום לנו להרגיש.


ואם כבר "הבגד" של דליה רביקוביץ', אז יש עשרות פינות בעיר שיכבדו אותו הרבה יותר משדרות ח"ן. הפסל של הציפור למשל בגן העצמאות. מושלם! והמבין יבין.

יום רביעי, 6 ביוני 2007

הלו ילד!

"ילד, למה אתה לא אוהב הומואים?"

"כי הם מסריחים מהטוסיק!"

"מה, הם מפליצים?"

"כן. ואבא אומר שיש להם קוטג' בתחת!"

"אבא שלך הומו?"

"לא!"

"אז איך הוא יודע?"

"כי הם סיפרו לו."

"מי סיפר לו?"

"ההומואים."

"והוא באמת הריח שמסריח להם מהתחת?"

"לא. כי הם מסתירים את זה."

"למה הם מסתירים את זה?"

"כי הם לא רוצים שידעו שהם מפליצים כל הזמן."

"אתה חושב שהם מתביישים בזה?"

"כן, ובזה שיוצא להם קוטג' מהתחת".

"אתה באמת מאמין לזה, ילד?"

"כן! אבא שלי אמר לי!"

"אוקיי. מה עוד הם עושים?"

"הם לובשים שמלות!"

"כולם?"

"כן. ואז הם מתאפרים כמו אמא."

"ואחר כך מה?"

"הם רוקדים ברחוב ומתחילים עם בנים אחרים."

"ראית פעם הומו?"

"כן."

"באמת? מי זה?"

"מיכה השמן!"

"אבל הוא לא הומו."

"הוא כן. אבא אמר לי!"

"אבל הוא לא לובש שמלות בלילה."

"אבא אמר שבפורים הוא בא עם שמלה."

"הרים כל הלילה השמנדריק אה?"

"מה?"

"לא חשוב. תגיד, אם תראה הומו ברחוב מה תעשה לו?"

"אני ארביץ לו."

"אתה לא מפחד שהוא יחזיר לך?"

"לא, כי הם מרביצים כמו בנות."

"אבא שלך אמר לך את זה?"

"כן. והוא גם אמר שהם ישר מתחילים לבכות ובורחים."

"אהה."

"כן. וגם כשהם בורחים אז הם מפליצים כל הזמן וזה מסריח אז אף אחד לא רודף אחריהם."

"ככה הם מגינים על עצמם כאילו?"

"כן. כמו בטלוויזיה!"

"טוב, ילד, לך הביתה עכשיו."

"אתה הומו?"

"כן."

"איך אתם מכניסים את הקוטג' לטוסיק?"

"יום אחד, אני אראה לך. איף, ילד, מה זה הריח הזה?"

"הפלצתי. חחחחחח...."

יום חמישי, 31 במאי 2007

סיפורים שהבאתי מהצפון

1. כרונולוגיה א'

אני מחכה לטרמפ בצומת אלונים שייקח אותי לחינה המטופשת שנדרשתי להתייצב בה. ודווקא אני מתרגש לקראת זה, כי זאת באמת פעם ראשונה שלי בחינה ושמעתי שיש בקלאוות וכל זה. בתחנה יושב חייל גולני, שהוא כל כך הטעם שלי שמיד נהיה לי משעמם בפה. אני מדליק לכבודו סיגריה ומכבד אותו באחרונה שיש לי ומתפתחת שיחה. שיחות עם חיילים לא יכולות להרחיק לכת יותר מדי, בסופו של דבר זה מתגלגל לצבא. הוא בשוק לגלות שהייתי ג'ובניק. מסתבר שיש לי פרצוף של מטכ"ל או משהו כזה. הוא מתמוגג לשמוע שיצאתי יומיות וחמשושים ואני מנסה להסביר לו שלא כל מה שנראה לו ורוד הוא באמת ככה, שהיו בצבא שלי הרבה מאוד דברים רעים, שיצאתי משם עם דפיקה לא קטנה. הוא שואל איך עברתי את כל זה ואני עונה לו שכשחוזרים הביתה כל יום אז אין יותר מדי מה לעשות אלא לעשן והרבה. וככה אני מספר לו על החיים בקיבוץ, על הסמים, האלכוהול, מסיבות טבע, על השטויות שאני והשותף שלי היינו עושים. "אז הייתה לך תקופה" הוא אומר. ואני עוצר שנייה לחשוב ופתאום מגלה שאוטוטו אני בן 25, אוטוטו אני סוגר שנתיים באותו מקום עבודה, אוטוטו אני מתחיל ללמוד. כן, הייתה לי תקופה. אף פעם לא חשבתי על זה בלשון עבר, אבל הייתה לי תקופה. אני כל כך שמח שאני כאן.

לא לקחתי טלפון. כל אחד צריך שתהייה לו תקופה משלו.


2. כרונולוגיה ב'

אירוע משפחתי. המשפחה הזאת מתה על עצמה שזה פשוט לא ייאמן. פעם בשבועיים מוצאים תירוץ להביא את כל השלוחות לאיזה מקום ולחגוג את קיומנו. בכל זאת שרדנו עד כאן, למה לא לדחוף כמה קישים בדרך? לפחות יש יין. אז אני יושב עם אחי הצעיר (13) ועם בת דודה שלי (15) טוחן קיגל איכותי במיוחד, שפוצצו אותו בצימוקים ונותן להם לקשקש על העולם. הם נורא חכמים אז לא אכפת לי להקשיב. מסתבר שיש קטע חדש בעמק מאז שפתחו את ארומה וגלידה אלדו בצומת צמח. הילדודס נוסעים על אופניים שלושה קילומטר ויושבים לשתות קפה וללקק גלידה. ממש נהיה שם פרלמנט קטן של מיטב נערינו ונערותינו, סמול טוק ופיק אפ בתחנת דלק. תענוג, נו מה? אמה מה, בזמן האחרון התחילו להגיע יותר מדי ילדים קטנים והם קצת מקלקלים את האווירה האיכותית במקום או כמאמר בת דודתי: "הם נכנסים ומבקשים שוקו ברד. כאילו מה? שוקו ברד?!?! אתם לא יודעים שזה אייס קקאו??? ובכלל, זה כאילו הכיתות התהפכו ושתדע לך – ג' זה הח' החדש". ואם בת דודה שלי אמרה את זה, אז זה כנראה נכון.


3. שתיקה

כבר מזמן לא הרגשתי צורך לספר למישהו שאני הומו. לומר את האמת, אני מרגיש כאילו אני כבר כל כך הרבה זמן מחוץ לארון, שזה באיזשהו מקום נראה לי טריוויאלי וחסר עניין. רק שבדרך נשארה תלולית קטנה שעד עכשיו לא העזתי לעבור משום מה. לא סיפרתי לאחי הצעיר ממני בארבע שנים (כרגע בצבא, בשריון, חתיך על). משום מה, הקשר שלי איתו אף פעם לא היה קשר חם. מין יריבות מוזרה כזאת שאני כמעט בטוח שמגיעה רק ממני. או שלפחות נוח לי להאשים רק את עצמי בעניין הזה. בכל מקרה, תפסתי אותו לבד וסיפרתי לו שאני הומו ושהרבה כבר יודעים ואני רוצה שהוא ישמע את זה ממני ולא מאף אחד אחר כי בקיבוץ כבר התחילו לדבר על זה וכל זה. ואז הוא אמר לי שנראה לו שכבר סיפרתי לו. זה נשמע לי מוזר כי לא זכרתי אף פעם שדיברתי איתו על זה. ניסינו להיזכר מתי זה קרה ולא הצלחנו כי זה כנראה אף פעם לא קרה. מסתבר שהאדם שאני הכי מרוחק ממנו במשפחה ידע עלי יותר ממה שחשבתי. בלי לומר מילה.


4. קיפאון

ביום השלישי כבר הרגשתי חנוק. לקחתי את האוטו באמצע הלילה ונסעתי לאנדרטה של יער אשכול. רק אני והאוטו וכביש עפר שמתפורר לי בין הגלגלים. יש שם מין צוק כזה שצופה על העמק וכשעומדים ממש בקצה זה נראה כאילו ים של אורות כתומים ולבנים מאיים לבלוע אותך אם רק תעז לקפוץ. פעם חשבתי שיום אחד אני אקפוץ. היום אני עומד שם ומשתאה איך היה לי האומץ להישאר. פתאום אני מרגיש צורך לצעוק! פשוט לצרוח החוצה את כל מה שתקוע בפנים. אני פותח פה ומהסס, לא מצליח לפתוח את המנעול הזה. יוצאת לי מין יללה כזאת ואני ישר נבהל ומשתתק. מסתכל לצדדים ועל השעה. הרוחות מן היער נשמעות כמו נסיעה של רכב ואני מסתכל לכיוון העצים שוב ושוב כדי לוודא שבאמת אין שם אף אחד. אחרי כמה דקות זה שוב רק אני. אני והאורות. משום מקום בא גל של חום לחזה שלי ומתפרץ החוצה בשאגה שאף פעם לא יצאה ממני. אני מרעיד את הגרון שלי עד שכבר אין לי אויר. אההההההההה. נושם עמוק ומוסיף: "כוס אמא של כולכם". אני חוזר על הטקס כמה פעמים ונרגע. מתיישב על קצה הצוק וצוחק לעצמי. אח"כ ירדו לי כמה דמעות ועישנתי סיגריה לחיי הבדידות האיומה הזאת. אתם יודעים, הייתי בטוח שזה יפריע למישהו, שישלחו איזו ניידת שתבדוק מה קורה, שציפורים יתעופפו מהעצים, שתנים יתחילו לרוץ בין הסלעים. הייתי בטוח שמשהו מהכאוס הזה יצא החוצה, אבל כל מה שקיבלתי היו כמה נביחות רפות של כמה כלבים במנחמיה. הירח היה תלוי מעל העמק כמו גולגולת ענקית, האורות התחילו להתערבב לי בעיניים. מעל תל קציר פתאום ראיתי רצועה של שריפה. מרחוק זה נראה כמו חיוך ענק שמחייך אלי מההר. כמו חתול ענק שנעלם מאחוריו. "אתה יכול לעמוד על הראש?"


5. אתה

מה איתך? מה מפחיד אותך? מה מרגש אותך? מה מרחיק אותך כל כך? אני יודע שלפעמים הקיץ הוא החורף של הלב. אני יודע, כי האגם שלי קפוא כבר הרבה זמן. אני לא מחכה, לא מאוהב ולא תלוי, אני פשוט כאן. אתה מוזמן.

יום שבת, 19 במאי 2007

המדריך לטיפול באוטיזם - חלק ב'

עיני רוחי, כדור אש גדול

ואני אינני רואה דבר.

קליעי תמרותיך מתבקעים על מפתני

ואני אינני עושה דבר.

דלתי חורקת, נוהמת, משוועת

ואני אינני פותח דבר.

קווים נשברים, סוערים, חותכים לעברי

ואני אינני נותן יד לדבר.


רצוני לא עומד לי

ידי מכווצות באימה.

החרפה שבגבולותיה רוחי כלואה

לא מרפה מגרוני.

גע בי, הפוך אותי למים.

יום ראשון, 22 באפריל 2007

מביא הבשורה

מזל באמת שיש לנו את הים. בין תרגול פסיכומטרי לתליית כביסה, שתיים מהפעולות החביבות עלי ביום שבת בצהריים, אני מקבל טלפון מדנה. היא בים והיא לבד וזה באמת לא בסדר שאני לא מגיע כי היא הזמינה אותי כבר לפני שעה ומי אני בכלל חושב שאני וכו' וכו'. ליטר ד"ר פישר ושני נסיונות התנקשות מידי ילדים מתאבדים על אופניים אח"כ אני מתייצב בבננה ביץ'. בין עשרות עמחא ישראל אני מזהה את העיניים הכחולות שלה לבסוף. היא קופצת ומסמנת לי לשבת ותוך כדי משוויצה בבגד ים הלגמרי מדהים שהגיע איתה ממיאמי ביץ'. משהו שמזכיר תמונות של אמא שלי משנות השבעים עם שילוב צבעים בלתי אפשרי של תכלת חום וורוד. אני מזדעדע קלות. "אתה לא מבין! זה הכי טרנדי שם עכשיו. ככה כל הכוסיות במיאמי מסתובבות על החוף". שיהיה להן לבריאות. אני באתי לראות חתיכים.


בכלל, ים בשבילי זה לא בדיוק הבננה ביץ'. אני מעדיף את חוף הילטון או גורדון או את גן צ'ארלס קלור כשמדובר במפגש חברים. בננה ביץ', עוד מלפני שהגעתי לתל אביב, תמיד היה נראה לי כמו מקום של פרחות. ואני לא מתכוון להתנצל, מותר לי – אני קיבוצניק. בכל מקרה, התיישבנו שם על כוס גולדסטאר שעלתה 22 ₪. המלצרית אינפפה לנו משהו על סנדוויצ'ים מעולים שעולים 45 ₪ אבל אינפפנו אותה משם די מהר. אחרי שיחת עדכון קלה בענייני חדש וישן (בכל זאת לא נפגשנו יומיים) התפננו למטרה האמיתית שבשבילה הולכים לים עם חברות. חתיכים נו, הגיע הזמן שנדבר עליהם באמת.


אני לא טיפוס שרודף אחרי חתיכים. למעשה הם לא ממש מעניינים אותי. רוב האנשים הממש חתיכים שאני מכיר לא מסוגלים למלא לי חמש דקות של שיחה. אלה שאני לא מכיר לא נתנו לי עד עכשיו ממש סיבות להאמין שהם כן מסוגלים והמעטים שמסוגלים לא הולכים לים. אז אני (חתיך) הולך לים כדי לצפות בחתיכים שאני לא מכיר. אין בזה שום עניין או תקווה רומנטית. זה פשוט כמו לראות סרט: להנות ולחזור הביתה. אז היא עם הביקיני ואני עם חזה אוסטין פאוורס שלי מתמקמים בתנוחות המתאימות ומתחילים לבהות. לאט לאט מעגלי הבהייה מתרחבים לאופקים חדשים אשר מעבר לבית האופרה. הרדיוס גדל ואיתו התרעומת. עבדו עלינו! אין פה חתיכים!


אני מביט בדנה והיא מביטה בי בעצב. לאן הם הלכו? איפה כולם? מסביבנו היה עדר ג'מוסים שעירים, שרצו אחרי צאצאים אפויים למחצה, החליפו ביניהם צעקות וגידופים תוך כדי מטקוק עצבני ונופפו לנשותיהם שיביאו ארטיק שוקו שוקו. אני מוכן להשבע בעיניים שלי (הן לא משהו, אבל בכל זאת), שלא היה שם חתיך אחד ראוי למאכל אדם לרפואה. התחלנו לשוטט על החוף, אולי הם נדדו צפונה לכיוון הילטון, אבל כשהגענו לטרומפלדור דנה כבר הייתה עייפה ופנינו חזרה לעיר. קצת מועקה בגרון.


ואז בדרך חשבתי על זה: היי, אולי בעצם הם עדיין בתרדמת חורף? אולי כל אותם הררי שרירים ובטנות שטוחות לא שמעו שהתחיל הקיץ והם תקועים במכוני הכושר ודוכני השייקים מחכים לסנונית שתביא את הבשורה? אז רבותי, הרשו לי להיות הראשון שתוקע בשופר: הקיץ כאן! צאו בהמוניכם והציפו את רחובות עירנו! תנו לנו ליהנות מחזון הציונות המתממש לנגד עינינו בין בלוריותיכם המעוצבות! אל תתביישו, אנחנו מבטיחים לפרגן, פשוט ההורמונים כאן כבר כמעט חודש, הגיע הזמן לראות פה קצת בשר.


שיהיה קיץ ייצרי וסקסי לכולנו. העיקר הרומנטיקה!

יום שבת, 14 באפריל 2007

בואכה 250 ש"ח



אני רק חש צורך עז לספר לכם, שבערוץ 8 היה כרגע משדר מרתק בן למעלה מ- 40 דקות ובהן אסופת ראיונות וקטעים דוקומנטרים, כולל מספר מומחים בעלי שם, אשר ניתחו, פיתחו, קשרו, הפריכו ואימתו, חזרו ושנו ובעיקר טרחו וסיפרו את סיפורה המופלא של הנפיחה האנושית.


בין שאר הנושאים שעלו לדיון:

- האם נשים מפליצות? במסגרת דיון זה נערך מסע ראיונות מקיף בין גברים אשר מוכנים להישבע שחזו בנקבת אדם בעת נפיחה.

- מהו ממוצע היציאות לאדם? מסתבר שגברים מפליצים יותר מנשים. למעלה ממליון בריטים מחרבנים ארבע פעמים ביום.

- האם אתם אוהבים את הריח של החרא שלכם? ברור ש- 100% ענו שכן.

- האם החור באוזון אכן נגרם מפלוצים של כבשים? סתם – על זה לא דיברו. אין צורך לערבב אקולוגיה באורגית הנאדות שהורידו שם.


מהצפייה במשדר זה עולות שתי תהיות משמעותיות: התהייה על שוויים בשוק הטלוויזיה המודרני של 250 ₪ מזויינים בחודש וכמובן התהייה על זהותם של מפעילי ערוץ 8 וכיצד היא מתקשרת עם זהותם של מפרסמי הסקרים באטרף פרינדז.


עכשיו אני הולך לחרבן.

יום חמישי, 12 באפריל 2007

התרחשות אורבנית

בתהליך

זה תמיד תהליך

אינטרפרטציה חופשית

אדפטציה הכרחית

קומוניקטיביות.


משנה זוויות

מציץ בצלליות

דמויות מתחלפות

מחשבות מתחלפות ברמזורים


אנשים מרחפים לי בשדה הראיה, האוטובוס עושה פניה והתמונה כמו מוקפאת מסרט, אני סובב אותם סביב ומנתק מגע לרגע. האור שוב אדום והם נצמדים אחד לשני לפני העלייה לאוטובוס. הנה אחד מנצל את הרגע ונותן ליטוף לישבן קופצני שממול. מגע – חוסר מגע. מנותקים כמוני הם מחוברים לאזניות, מבטים בוהים אל החוץ, מבטים מהחוץ בוררים האם יש מקום. אנשים עם זמן מדליקים סיגריה ומחכים לאוטובוס הבא. כרגיל מישהי מאחרת. היא יוצאת מהמאפיה ורצה אחוזת אימה לעבר האוטובוס. בנשימה אחרונה היא משיגה את דלתות הזכוכית שנסגרות מאחריה. תופת של בוקר. אנשים בכל מקום בכל זמן הם אנשים.


שישי

מהומה

נופש

קודח, נובר, מצטבר, מתגבר.

וחם לי.


זוג צעיר בשדרה היא מלטפת לו את הצוואר, הוא חוקר שדיים של קטינה הנשענת על הגדר. אנשים צעירים ויפים יושבים ומחליפים מבטים, מחליפים נגיעות, מחליפים צחקוקים, מחליפים כתובות, טלפונים, מחשבות. ביניהם משוטטים כלבים: מרחרחים, מקשקשים, קופצים, מסתבכים. עיניהם עורגות לחבריהם הקשורים. קפה עכשיו, אלכוהול בערב. אנשים צורכים רעל, מזל שיש לנו את הרעלים שלנו. הבחור ניגש לצעירה הקטינה ומפתח שיחה, האישה שאיתו לא נשארת חייבת ומעיפה לו סטירה. הילדה בורחת. אנשים מסתכלים לרגע וחוזרים לקפה. זה לא באמת קורה עכשיו (בטח שכן).


כביש מהיר

פקק איטי.

מחנק.

אינטימיות כפויה.


חלונות נפתחים אחד אחרי השני. פדחות מציצות ממכוניות, מסוקרנות לצפות במה שגרם לכל זה. פדחת מסולסלת מתנענעת מצד אל צד, הילדים רעבים בבית אין מי שיכין אוכל, פדחת עם כיפה פונה לפדחת מקריחה ושואלת אם רואים משהו, פדחת שעברה גילוח ופוליש מתקשרת לגלגלצ ומתזמנת. בהתקדמות האיטית נפגשים שני חלונות. מאחד בוקעת מוזיקה רועמת מהשני מפציע חיוך. מחליפים מה נשמע בככה ככה וממשיכים בתנועה ממושכת בתוך הקרחון המהבהב והרועש.


ים.

רוח, ריח.

אדום, כחול, זהב.

ערב.


שתי נשים צועדות נמרצות על הטיילת. ידיהן חותכות באוויר לפנים ולאחור. בחור יפה יושב על ספסל בטון, עיניו משייטות להן על פני המים. בחור נוסף עובר בריצה, מסובב מבטו אל הזה שיושב. עיניים מתרוצצות, מחפשות, סורקות. שניה, חצי שניה. פגישה חצי פגישה. עיר של חצאים. איש עם גלשן רוח חולף סמוך לחוף. שני כלבים רודפים אחריו בתוך המים, מנסים לעמוד בקצב. אחד מהם מתייאש והשני אחריו, הם פונים לחבורת מגודלי שיער השרועים על שמיכה וצופים בשקיעה עם נרגילה. עננים מתפזרים, כדור אדום נחצה לאיטו על הגבול. לרגע הכל נעלם איתו. אני הולך דרך קירות.

יום רביעי, 28 בפברואר 2007

סליחה, פה זה השביתה?

מקרה שהיה כך היה. לא נגענו.

- "בוקר טוב" (זה אני, כן?)

- "שלום, אני רק רוצה לשאול שאלה. אפשר?"

- "בטח , במה אפשר לעזור?" (משתדל להשאר אדיב לנוכח הטפשות המתפרצת ממשפט הפתיחה. כאילו, התקשרת כבר, יא עיזה?)

- "תגיד, יש שביתה מחר?"

- "לפי מה שמופיע כרגע בתקשורת אז כן, אבל עדיין לא יצאו בהודעה פומבית."

- "מה זאת אומרת?"

- (מנסה לברר לעצמי מה היה פה לא ברור ומנסח בשנית באופן איטי יותר) "זאת אומרת שכרגע אומרים שכן אבל זה לא רשמי."

- "אז יש שביתה?"

- "כרגע עוד לא יודעים." (אבל אני כן יודע לאן השיחה הזאת מתקדמת).

- " אבל אמרת שכן."

- (נו בטח, מקרה מנצח של פוסטמה. צריך לעבור לשיטת ההפשטה). "אמרתי שהתקשורת אומרת שכן, אבל עדיין לא פרסמו הודעה רשמית. מבחינתנו כרגע אנחנו פועלים כאילו יש שביתה."

- "אז יש שביתה?"

- (התיאשתי. צריך לקדם עניינים.) "כן. יש שביתה."

- "אוף איתכם! אני לא מאמינה!"

- "מה קרה? את צריכה לטוס?"

- " כן. מחר אני צריכה לטוס לבריסל. מה אני אעשה, נוווווו?"


זה השלב שבו אני לוקח שם ומעלה הזמנה. המעאפנה טסה לבריסל על הבוקר וחוזרת כעבור יומיים מציריך. אלוהים יודע למה החברה הזאת שולחת אישה כל כך מטומטמת שתייצג אותם בחו"ל...


- " תראי, במידה ותהיה שביתה, אלעל יקדימו את הטיסות שלהם כך שיצאו לפני השביתה. אז מבחינת הטיסה שלך אני מאמין שתוכלי לטוס מחר, מקסימום הטיסה תצא שעה לפני."

- " מה שעה לפני? אבל ככה הולך לי הלילה? מה, הם רוצים שאני אגיע לשם בשלוש לפנות בוקר?"

- "גם ככה את צריכה להיות שם בארבע."

- " זה עוד שעה לישון, מה הם נורמלים?"

- "אבל זה הפתרון שנותנים כדי שתוכלי לטוס" (אני מתחיל להבין על מה נפלתי פה).

- "אוףףףףףףףףףף. אז אני מבינה שהשביתה הזאת הורסת לי הכל."

- " ככה זה שביתות כאילו...."

- (לא ממש קלטה את הציניות) "אז תגיד, מה עם החזרה שלי?"

- "מה איתה?"

- " הם יתנו לי לחזור כשתהיה שביתה?"

- "אם תהיה שביתה אז לא יהיו גם נחיתות. אף מטוס לא ימריא אם לא יהיה לו איפה לנחות." (אני חושב שאמרתי את זה די ברור).

- "מה? הם שובתים גם בציריך?"

- " לא." (לרגע אני מזועזע)

- "אז למה שלא יתנו לי לטוס?"

- "כי המטוס לא יוכל לנחות בנתב"ג. וגם לא באילת ולא בשום מקום. אם תהיה שביתה הכל יהיה סגור."

- " מה, הם לא יתנו גם למטוסים מחו"ל לנחות פה?"

- "כן. שביתה."

- "אז מטוסים ימשיכו לעוף באוויר?"

- "לא. (מטומטמת!) מטוסים פשוט לא ימריאו, הם ישארו בחו"ל."

- " אוי! (אני קולט ממנה זיק של הבנה שמתפתח להיסטריה) אז אני אהיה תקועה בחו"ל?"

- "במידה ותהיה שביתה זאת בהחלט אפשרות."

- "אבל אני לא יכולה, יש פורים לילדים! הם לא יכולים לעשות לי את זה!!!" (היא מתפרצת בשצף אומללות).

- "הם לא עושים את זה לך. הם עושים את זה לכולם."

- "אז מה אני אעשה?"

- "תראי, במידה ותהיה שביתה אולי לא כדאי לך לטוס. אולי שווה לדחות את הטיסה שלך לזמן אחר, כשלא יהיו איומים על שביתה."

- "לא. אני חייבת לנסוע!"

- "אז את גם חייבת לקחת בחשבון שתהיי תקועה שם."

- "אז מה? זה הפתרון שלך? לתקוע אותי בחו"ל?"

- (הרי היה ברור שזה יגיע). "שמעי, אין לי פתרונות אחרים. כל עוד את בארץ ומתחילה מחר שביתה אני ממליץ לך לא לצאת מהארץ."

- "אז תסיע (תסיע, כן?) אותי דרך מקום אחר."

- "דרך איפה?"

- "לא יודעת! וינה!"

- "גם מוינה לא יהיו טיסות."

- " מה?!?" (אני נותן לה דקה לחשוב לבד). "אה... נו, אז מה אתה מציע?"

- "אין לי מה להציע."

- "ואם אני אסע באוטובוס לירדן ומשם אטוס?"

- "סבבה, רק שלא יתנו לך לחזור."

- "למה???"

- "שביתה במעברי הגבול. הם משביתים את הכל."

- "אני לא מאמינה לך. אתם מה זה לא בסדר! אני חייבת לטוס!!!"

- "זאת החלטה שלך. כל עוד יש שביתה לא בטוח שתוכלי לחזור. וזה ממש לא משהו שאני יכול להשפיע עליו."

- "אתה יודע מה? אני אכתוב מכתב חריף על כל העניין הזה להנהלה."

- "שיהיה בהצלחה. שלחי לי עותק."


היא כתבה מכתב. היא שלחה לי עותק. לא היתה שביתה.


במהלך היום הארור הזה התקבלו אצלי למעלה מ- 30 שיחות טלפון שהתנהלו באופן דומה. אני שונא את העבודה שלי. אני שונא אנשי היי-טק.


טיסה מהנה!

יום רביעי, 14 בפברואר 2007

המדריך לטיפול באוטיזם

הרבה דבר אלי, הרבה כמיהה,

קרב אלי בשרך וחלוק לי ממנו.

לא אקח לעצמי, לא אטול לי מעשר

עליך לתת לי.


עבור לידי, עצור ונגן באוזני,

טול את ידך וחכך בידי.

לא אפנה מבטי, אף לא כדי הצצה

עליך לעשות בי.


אני מוכן.