קח את הקופסא

השכנים שלך צרחו
אין לי מפתח למדרגות
אז לחצתי על כל הלחצנים,
מקווה שלא תהיה.


אז עכשיו כואב לי הראש.
אתה אומר שתמיד אני משיגה את שלי,
אבל אתה התקלחת כשהגעתי
והייתי רוצה להשאר
אבל אין לי כלום לומר


כי היית כל כך יפה לפני היום
והדברים שאמרת
זה היה מכוער


החזייה של מצ'ינו מכריסמס
שים בקופסא, שים בקופסא
פרנק אצלך, אבל לי לא אכפת
שים בקופסא, שים בקופסא
פשוט תיקח
קח את הקופסא.


חזרתי הביתה הערב
ושום דבר לא הרגיש כמו תמיד
בא לי לכתוב לך
אבל זו לא אני...
אתה יודע.


כעס מחורבן
רק שכלום לא יזכיר לי אותך
אבל כשהשארתי דברים אצלך במטבח
נפרדתי מחדר השינה
הוא הריח כמוך.


איש של יומרות ושקרים,
אין בך שום הגיון
כבר לא מכירה אותך,
אבל אתה גורם לי לבכות.


איפה נשיקת הפרידה שלי?
אני חושבת שאני אוהבת אותך.


עכשיו קח את הקופסא.

נשלף מהבויידעם

אמצע הלילה. כבר שעון קיץ גאד דמיט. חיפשתי בכלל אלבום אחר שאני לא מצליח לאתר אבל במקומו מצאתי את הדיסק הכפול הזה של לורין היל. עשר שנים אחורה היא עלתה להופעת אנפלאגד, קצת מבולבלת, אולי קצת מעורערת, הקול כבר לא מה שהיה פעם והאקטיביזם החברתי קצת משתלט יותר מדי על המילים. אבל השיר הזה והרגע המדהים הזה שבו זמרת פורצת בבכי מהמילים שהיא עצמה כתבה. זה רגע שבו אתה אומר: וואו. איזה דבר מדהים זה מוזיקה.

הסרת חלודה

זן נדיר.
השיר הזה תמיד שוחה לי ליד האזניים ואף פעם לא נכנס. תמיד מוכנס לקטגוריית המיינסטרים הלעוס והמאוס. תמיד גובה ממני נחרות בוז למשמע הפתיח שלו.

אני שומע אותו עכשיו, את המילים שלו. ובוכה.
ככה סתם באמצע המשרד. באמצע הלילה. לבד.

הגרון שלי מתפוצץ.
אין לי איך לרוקן אותו.