יום ראשון, 16 באוגוסט 2009

בין המיצרים

בין כל מה שקורה במדינה הזאת ובין כל מה שלא ממש קורה אצלי בינתיים, עומדות הציפיות שלי ממני והתירוצים לעצמי, שאותם אני מתבייש אפילו להעלות על הכתב. זה לא שאני לא מסוגל, אני יודע, זה פשוט שהרצון לא מושך לכיוונים הנכונים. תראו למשל את המנוי בחדר הכושר: מאז שנהיה פה חם אני מסרב בתוקף לפדל לשם. ומאז שאני לא מפדל אני בכלל לא מטריח את עצמי. וככה, הקיץ נהיה מכביד עוד יותר.

אז בואו נהיה כנים, החיים לא קקה לגמרי. השבוע אפילו הוזמנתי לחתונה, שגרמה לי להיראות לרגע כאילו אני ממש עשירון עליון. זה היה בדיוויד אינטרקונטיננטל וכל מנה שם עלתה בערך כמו המשכורת החודשית שלי, שזה לא הרבה בכלל, אבל בכל זאת אם מישהו מחליט לזרוק את זה על אוכל אז חייב לצאת משהו טעים. אז התלבשתי ובאתי וכשהבנתי את הקונספט הסתובבתי וחזרתי. אבל זה לא אומר שלא נהניתי ובכלל, החיים ממש לא קקה כמו שמספרים לכם. הנה, תראו את אח שלי: הוא חזר ממסעותיו בחצי הכדור הדרומי, כולו שזוף, חטוב ובוגר במליון שנה ממה שהכרתי אותו ושככה יהיה לי טוב - אללי, עכשיו הוא גילה שהוא צריך להתחיל לעבוד. אני אומר לכם, החיים שלי דבש!

עשיתי היום ספירת מלאי. מספרי ברזל להתפקד – כל החברים שלי בחיים. וזה לא משהו שבא כמובן מאליו בימים האחרונים. תחת כל עלה רענן ניתן למצוא היום חלקי גופות כאלה ואחרות – לא משנה מאיזו עדה. העניין העיקרי הוא בטחון הציבור וראש הממשלה המזעזע גם ככה שלנו הביע זעזוע עמוק וניגב זיעה מהמצח והבטיח שהוא ייכנס לעובי הקורה ובכלל, איזה מזל שאף אחד לא שואל אותו כלום על חיילים חטופים ובעיות ביטחוניות. כל עוד אנחנו רוצחים את עצמנו ממש אפשר לחשוב שאנחנו חיים במדינה נורמלית. התיקון כבר נעשה, עכשיו צריך רק לחשוב חיובי.

בין מאי לספטמבר, נראה שכבר אנחנו קרובים לסוף של העונה הנוראית הזאת. לפעמים בערב מרגישים כבר משב צונן שמביא איתו בשורות לימים צוננים יותר. עוד חודש כבר אפשר יהיה להטמין את הפקעות החדשות בעציצים, עוד חודשיים חוזרים ללמוד, עוד שלושה חודשים אני כבר יכול להשוויץ במעיל המהמם שקניתי בניו יורק. אוגוסט הוא מקור כל הרוע שבעולם, אני עדיין איתן בעמדתי לגביו, אבל הרי מה הוא הטוב שבעולם בלי הרע? שבועיים למנאייק.

בין הפט שופ בויז למדונה, מזל שיש לי קצת זמן פנוי לשמוע דברים חדשים. שנת 2009 לא מוכיחה את עצמה כמוצלחת כקודמתה, אבל זה לא אומר שחסרים כאן דברים נפלאים לפנק לי את האוזניים. אם יש משהו נפלא בקיץ הוא הפסקול המשובח שהוא מספק לנו ואני לא מדבר על שאקירה חו"ח. העונה החמה הזאת משחררת את הפיוז להרבה אמנים שמצליחים לנתב את האנרגיה הסולרית הזאת להתפרצויות אושר גלומות. אני מצרף כאן את הפלייליסט הקייצי שלי. תורידו ותהנו:

  1. Voxtrot – Berlin without return
  2. Delorean – Seasun
  3. Bibio – Lovers carvings
  4. Grizzly Bear – While you wait for the others
  5. The Maccabees – Seventeen hands
  6. Metric – Sick muse
  7. Regina Spektor – The calculation
  8. Simian Mobile Disco – Audacity of huge
  9. Stuck In The Sound – Ouais
  10. Think About Life – Johanna
  11. We Were Promised Jetpacks – Quiet little voices

יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

פוטנציאל פעולה

אני מנסה לכתוב כבר יומיים וכל מה שיוצא הם רצפים לא ברורים של דברים שאמורים לבטא את איך שאני מרגיש. איכשהו ברגע שהמילים האלה עוברות את המקלדת הן נראות לי תלושות ומיותרות, קליפות שום מתעופפות ברוח הבקספייס. זה בעיקר בגלל שאני לא באמת יודע למקד את מה שעובר לי בראש. אני מנסה לסכם את מה שאני יודע מול מה שאני חושב, את העובדות הפנימיות שלי אל מול המציאות, מנסה להתאים את החלקים של הפאזל המופרך הזה ושום דבר לא מתחבר לי כמו שצריך.

אני יודע שפגעו בי. אני יודע, בתוך תוכי, שהפגיעה הזאת היא לא אהבה נכזבת או כל שטות אחרת שמנסים לרכך איתה את המכה הזאת. גם אם זהות הרוצח לא ידועה, הפעולה שלו היא פגיעה ישירה בי ובחברים שלי, בכל אלה שאוהבים קצת אחרת, בכל אלה שחיים אחרת, שנראים אחרת ומתנהגים אחרת. ושלא תבינו לא נכון, אני מוקף סביבה תומכת ואוהבת. מעולם לא נפגעתי מהומופוביה אלימה ומעולם לא נתקלתי בדעה קדומה על הומואים שלא הצלחתי לשנות. אבל אני יודע – יכולתי להיות גם אוחצ'ה מוחצנת, יכולתי להיות גם טרנסג'נדר, יכולתי להיות גם דו. יכולתי להיות כל אותם תתי מיעוטים שסופגים את מירב החבטות וזועקים לשמיים את העובדה הניצחת שאנחנו נוטים לשכוח אותה לעיתים קרובות מדי: אנחנו מיעוט נרדף. כולנו! אנחנו קהילה מובדלת, שהחברה מסביבה מוצאת אותה מספיק מוגדרת כדי לאפשר תקיפה כזאת כנגדה. וזה לא שאנחנו לא אלה שהגדרנו את עצמנו, זה פשוט שלא הייתה לנו ברירה אחרת!

והידיעה הזאת – ההבנה הזאת - חופרת בי. היא מטשטשת את כל מה שמסביב ויוקדת בליבה שלי, בקיום ובמהות שלי. הוא פגע בי כי אני זה אני. לא בגלל מה שעשיתי, לא בגלל מה שאמרתי, לא בגלל שהחצנתי או בגלל שהסתרתי, אלא בגלל מי שאני. בלי הנחות, בלי הפרדות, הוא כיוון נגדי כפי שהוא כיוון נגד כל בן קהילה אחר.

אני מניח שמכאן והלאה דברים לא אמורים להיראות אותו דבר. כשגרתי בתל אביב שכחתי מכל החושך ששורה בפריפריה. היום, כשאני כאן בחזרה אני מוקף בבועה שיצרתי לעצמי. בועה שבה אני מחוץ לארון וכולם בסדר עם זה ואין שום סיבה להאמין שמישהו בחוץ סובל בדיוק מאותן התחבטויות שאני סחבתי איתי במשך 23 שנים. אבל הנה, בסופו של דבר אתה נאלץ להבין שהדרך היא אותה דרך, התחנות הן אותן תחנות ורק האנשים שעולים ויורדים בהן משתנים. אתה ממשיך הלאה, זה לא אומר שלא נשאר כלום מאחוריך. ואותם נערים, שעכשיו מבקשים חריץ בארון שיוכלו לפרוץ ממנו, קיבלו טריקה עזה ונועלים עצמם מבפנים מרוב פחד שאלה יכלו להיות גם הם, בכל מקום אחר. בלי תקווה הם לא ייצאו, בלי תקווה גם אנחנו לא היינו יוצאים. אלה לא רק הדיבורים שלנו אלא גם המעשים שלנו שיוכיחו שגם לנו מגיע ושאנחנו כאן.

אני כאן. ועוד לא יודע לאן אני ממשיך ואיך אני פועל, אבל היריות בנחמני פוצצו בי מכלול שלם של רגשות שלא מרפים ומעסיקים אותי בלי הרף. אני חייב לעשות משהו, חייב לפעול. הפוטנציאל כבר כאן והוא קיים. אני יוצא לדרך.