1. כרונולוגיה א'
אני מחכה לטרמפ בצומת אלונים שייקח אותי לחינה המטופשת שנדרשתי להתייצב בה. ודווקא אני מתרגש לקראת זה, כי זאת באמת פעם ראשונה שלי בחינה ושמעתי שיש בקלאוות וכל זה. בתחנה יושב חייל גולני, שהוא כל כך הטעם שלי שמיד נהיה לי משעמם בפה. אני מדליק לכבודו סיגריה ומכבד אותו באחרונה שיש לי ומתפתחת שיחה. שיחות עם חיילים לא יכולות להרחיק לכת יותר מדי, בסופו של דבר זה מתגלגל לצבא. הוא בשוק לגלות שהייתי ג'ובניק. מסתבר שיש לי פרצוף של מטכ"ל או משהו כזה. הוא מתמוגג לשמוע שיצאתי יומיות וחמשושים ואני מנסה להסביר לו שלא כל מה שנראה לו ורוד הוא באמת ככה, שהיו בצבא שלי הרבה מאוד דברים רעים, שיצאתי משם עם דפיקה לא קטנה. הוא שואל איך עברתי את כל זה ואני עונה לו שכשחוזרים הביתה כל יום אז אין יותר מדי מה לעשות אלא לעשן והרבה. וככה אני מספר לו על החיים בקיבוץ, על הסמים, האלכוהול, מסיבות טבע, על השטויות שאני והשותף שלי היינו עושים. "אז הייתה לך תקופה" הוא אומר. ואני עוצר שנייה לחשוב ופתאום מגלה שאוטוטו אני בן 25, אוטוטו אני סוגר שנתיים באותו מקום עבודה, אוטוטו אני מתחיל ללמוד. כן, הייתה לי תקופה. אף פעם לא חשבתי על זה בלשון עבר, אבל הייתה לי תקופה. אני כל כך שמח שאני כאן.
לא לקחתי טלפון. כל אחד צריך שתהייה לו תקופה משלו.
2. כרונולוגיה ב'
אירוע משפחתי. המשפחה הזאת מתה על עצמה שזה פשוט לא ייאמן. פעם בשבועיים מוצאים תירוץ להביא את כל השלוחות לאיזה מקום ולחגוג את קיומנו. בכל זאת שרדנו עד כאן, למה לא לדחוף כמה קישים בדרך? לפחות יש יין. אז אני יושב עם אחי הצעיר (13) ועם בת דודה שלי (15) טוחן קיגל איכותי במיוחד, שפוצצו אותו בצימוקים ונותן להם לקשקש על העולם. הם נורא חכמים אז לא אכפת לי להקשיב. מסתבר שיש קטע חדש בעמק מאז שפתחו את ארומה וגלידה אלדו בצומת צמח. הילדודס נוסעים על אופניים שלושה קילומטר ויושבים לשתות קפה וללקק גלידה. ממש נהיה שם פרלמנט קטן של מיטב נערינו ונערותינו, סמול טוק ופיק אפ בתחנת דלק. תענוג, נו מה? אמה מה, בזמן האחרון התחילו להגיע יותר מדי ילדים קטנים והם קצת מקלקלים את האווירה האיכותית במקום או כמאמר בת דודתי: "הם נכנסים ומבקשים שוקו ברד. כאילו מה? שוקו ברד?!?! אתם לא יודעים שזה אייס קקאו??? ובכלל, זה כאילו הכיתות התהפכו ושתדע לך – ג' זה הח' החדש". ואם בת דודה שלי אמרה את זה, אז זה כנראה נכון.
3. שתיקה
כבר מזמן לא הרגשתי צורך לספר למישהו שאני הומו. לומר את האמת, אני מרגיש כאילו אני כבר כל כך הרבה זמן מחוץ לארון, שזה באיזשהו מקום נראה לי טריוויאלי וחסר עניין. רק שבדרך נשארה תלולית קטנה שעד עכשיו לא העזתי לעבור משום מה. לא סיפרתי לאחי הצעיר ממני בארבע שנים (כרגע בצבא, בשריון, חתיך על). משום מה, הקשר שלי איתו אף פעם לא היה קשר חם. מין יריבות מוזרה כזאת שאני כמעט בטוח שמגיעה רק ממני. או שלפחות נוח לי להאשים רק את עצמי בעניין הזה. בכל מקרה, תפסתי אותו לבד וסיפרתי לו שאני הומו ושהרבה כבר יודעים ואני רוצה שהוא ישמע את זה ממני ולא מאף אחד אחר כי בקיבוץ כבר התחילו לדבר על זה וכל זה. ואז הוא אמר לי שנראה לו שכבר סיפרתי לו. זה נשמע לי מוזר כי לא זכרתי אף פעם שדיברתי איתו על זה. ניסינו להיזכר מתי זה קרה ולא הצלחנו כי זה כנראה אף פעם לא קרה. מסתבר שהאדם שאני הכי מרוחק ממנו במשפחה ידע עלי יותר ממה שחשבתי. בלי לומר מילה.
4. קיפאון
ביום השלישי כבר הרגשתי חנוק. לקחתי את האוטו באמצע הלילה ונסעתי לאנדרטה של יער אשכול. רק אני והאוטו וכביש עפר שמתפורר לי בין הגלגלים. יש שם מין צוק כזה שצופה על העמק וכשעומדים ממש בקצה זה נראה כאילו ים של אורות כתומים ולבנים מאיים לבלוע אותך אם רק תעז לקפוץ. פעם חשבתי שיום אחד אני אקפוץ. היום אני עומד שם ומשתאה איך היה לי האומץ להישאר. פתאום אני מרגיש צורך לצעוק! פשוט לצרוח החוצה את כל מה שתקוע בפנים. אני פותח פה ומהסס, לא מצליח לפתוח את המנעול הזה. יוצאת לי מין יללה כזאת ואני ישר נבהל ומשתתק. מסתכל לצדדים ועל השעה. הרוחות מן היער נשמעות כמו נסיעה של רכב ואני מסתכל לכיוון העצים שוב ושוב כדי לוודא שבאמת אין שם אף אחד. אחרי כמה דקות זה שוב רק אני. אני והאורות. משום מקום בא גל של חום לחזה שלי ומתפרץ החוצה בשאגה שאף פעם לא יצאה ממני. אני מרעיד את הגרון שלי עד שכבר אין לי אויר. אההההההההה. נושם עמוק ומוסיף: "כוס אמא של כולכם". אני חוזר על הטקס כמה פעמים ונרגע. מתיישב על קצה הצוק וצוחק לעצמי. אח"כ ירדו לי כמה דמעות ועישנתי סיגריה לחיי הבדידות האיומה הזאת. אתם יודעים, הייתי בטוח שזה יפריע למישהו, שישלחו איזו ניידת שתבדוק מה קורה, שציפורים יתעופפו מהעצים, שתנים יתחילו לרוץ בין הסלעים. הייתי בטוח שמשהו מהכאוס הזה יצא החוצה, אבל כל מה שקיבלתי היו כמה נביחות רפות של כמה כלבים במנחמיה. הירח היה תלוי מעל העמק כמו גולגולת ענקית, האורות התחילו להתערבב לי בעיניים. מעל תל קציר פתאום ראיתי רצועה של שריפה. מרחוק זה נראה כמו חיוך ענק שמחייך אלי מההר. כמו חתול ענק שנעלם מאחוריו. "אתה יכול לעמוד על הראש?"
5. אתה
מה איתך? מה מפחיד אותך? מה מרגש אותך? מה מרחיק אותך כל כך? אני יודע שלפעמים הקיץ הוא החורף של הלב. אני יודע, כי האגם שלי קפוא כבר הרבה זמן. אני לא מחכה, לא מאוהב ולא תלוי, אני פשוט כאן. אתה מוזמן.
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה