יום ראשון, 5 בנובמבר 2006

המדריך לחורף הבודד

אחרי העצרת תפס אותי הגשם בשדרות ח"ן. לא היה לאן לברוח, זה פשוט נפל מהשמיים ותוך חמש שניות הייתי רטוב לגמרי. עצוב לחזור הביתה לבד בגשם, רועד מקור. עצוב לפשוט את הבגדים לבד ולתלות אותם לייבוש לבד, להיכנס מתחת לפוך לבד... אז מתחת לפוך אני פותח את הטלפון לבדוק הודעות. בין השאר היה שם SMS מאותו בחור מקסים שאני מנסה כבר שבועיים לבנות איתו איזשהו סוג של קשר. עוברים עליו המון דברים, הוא אומר. זה לא פייר לגבי אבל הוא צריך להיות לבד עכשיו והמון תודה על הסבלנות שלי. כזה אני, נותן שירות לקוחות איכותי גם לקהל הדייטים שלי. המלצות ניתן לשרשר בטוקבקים.

כן רבותי, הסימנים בד"כ אינם משקרים, גם השנה החורף הזה הולך להיות בודד וקר. אין בזה חדש, למען האמת עוד לא היה לי חורף אחד שאני יכול להצהיר עליו כעל זוגי משהו. כן, אני יודע כמה זה כיף להתכרבל מתחת לפוך עם עוד מישהו אבל בסופו של דבר כנראה שהפוך שלי לא מזמין כמו אלפי הפוכים האחרים שמסתובבים פה באתר, אז אני מגביל את המאמצים שלי עד גבול מסויים ושומר על אופטימיות, כמו תמיד.


אז מה בינתיים? הרי אצל יצורים כמונו – דרמה קווינס מלידה (גם הכי סטרייט אקטינג בעולם כאלה, אנחנו יודעים שאנחנו כאלה) – לחורף תמיד תהיה הילה של עונה רומנטית שבה עליך להתכרבל מתחת לפוך עם בן זוג זוגי ויהי מה. תשאלו כל הומו מצוי מה הוא מתכוון לעשות החורף והוא יספר לכם על הבנזוג המדהים שהוא שהוא מתכתב איתו כבר יומיים ואיך הם מתכוונים להעביר את כל החורף מתחת לפוך עם שוקו חם ומרשמלו. אבל מה? איכשהו כולם פה לבד. כולם רועדים מקור.


אז מה? שנישבר? מה פתאום?! ארול הפקות גאים להציג את עשרת מצוות העשה לחורף הקרוב. מלאו אחריהן ומובטח לכם חורף מספק ואיכותי שאחריו תאמרו קבל עם ועדה: "זוגיות? עזבו אותכם, אולי בקיץ!" גם בחורף הבא אני אהיה לבד.

  1. גלה אופקים חדשים

אין דבר יותר מספק מלדעת דברים חדשים! כמה פעמים שמעת על תופעת הוויקיפדיה ולא קרה שום דבר? אז בבקשה – עכשיו אתה לבד ואין מי שיפריע לך. הקלק ולמד מודל חורף 2007. ככה גם יהיו לך נושאי שיחה מרתקים עם הדייטים שלך, לפני שתזרוק אותם בטוענה שאתה חייב להמשיך ולהתעמק בתולדות הבושמנים ואין לך ממש יותר מדי זמן בשבילם כרגע. תודה על הסבלנות, בכל אופן.

  1. הפוך לצרכן תרבות

או לפחות תסתום חורים בלתי נסלחים בהשכלה התרבותית שלך. מה עם כל אותם ספרים שכולם מדברים עליהם? לא קראת את "מאה שנים של בדידות" כשהיית בן 18? זאת ההזדמנות. עשה זאת מהר לפני שינסו לפתח איתך שיחה על הסימבוליות השבטית בספריו של מארקס. פספסת את "שמש נצחית בראש צלול" כשהוקרן בקולנוע? השכר אותו בדחיפות כי מדובר בנכס צאן ברזל בקהילת ההומואים-אינטלקטואלים-סטודנטיאלים שאתה כל כך רוצה להימנות עליה. לך לך אל האוזן השלישית וגהץ כרטיסך על כל אותם דיסקים שגל אוחובסקי גומר מהם כל שבוע בטיים אאוט. אל תיבהל, אתה צפוי לקבל כמה מבטים נוזפים מהמוכרים שרק עכשיו נזכרת לקנות את דמיאן רייס אבל זה יעבור להם ברגע שמישהו ייכנס ויבקש לקנות את החדש של קולדפליי. צא לתיאטרון, צא לקולנוע, תראה סרטים פורטוגזים בסינמטק. עשה זאת לבד, תתמקד במה שאתה רואה. תצא מזה רק נשכר.

  1. כבד את אביך ואת אמך

מאז שעברת לעיר הגדולה הם כבר לא שומעים ממך, מה? אתה כבר לא מגיע לבקר כמו שבאת פעם, ודווקא היום אמא עשתה צימעס כמו שאתה אוהב. המערכת הזוגית הכי משמעותית בחיים שלך ואתה לא משקיע? קח אחריות על המשפוחה, הראה נוכחות. צלצל פעם בכמה ימים לבדוק מה נשמע שם אצל הזקנים. קבל עדכונים על השכנים או על מה שקורה בקיבוץ, תתעניין מה הם עשו בסופ"ש, בדוק בזהירות אולי אבא כבר השלים עם זה שלא תהיה לך חברה אף פעם... דברים כאלה. זה יפר את הבדידות ויחזק את הצ'אקרות המעטות שעוד נשארו לך.

  1. השקע בחברים

על אותו משקל אתה מוזמן גם להשקיע בחברים שהשארת שם רחוק בבית. הידידה הראשונה שסיפרת לה עדיין תקועה בלימודים במכללה המסריחה שלה בצפון. דבר איתה קצת, ספר לה כמה כיף כאן, כמה טוב לך. תמציא כמה אהבות שהיו ונגמרו, תן לה את הרושם שחם כאן ונעים פה ושהיא תמיד מוזמנת בלה בלה בלה. זה יעודד את מצב רוחך ויסב לה אושר שהחבר ההומו שלה עדיין שומר איתה על קשר גם כשהוא בעיר החטאים.

  1. השקע בעצמך

בינינו, החורף הזה יהיה קצר כמו כל החורפים. תוך ארבעה חודשים כולם פה ילכו עוד פעם עם מכנס קצר וגופיה. אז מה קורה עם הצמיג הזה שכבר צמח מאז סוף עונת הרחצה? יאללה – זה שאתה לבד לא אומר שמותר לך להזניח! תחזק את עצמך לפחות שלוש פעמים בחדר כושר, לך לרופא עור לפתור את צרת החצ'קונים הזאת בגב, אולי אפילו תתפרע על איזה ניתוח להסרת משקפיים. החל לעבוד כבר מעכשיו על הלוק של הקיץ הקרוב. איך אתה מתכוון למצוא זוגיות ככה?

  1. למד הקלדה עיוורת

מדובר בפעילות פרודוקטיבית למדי ומשעשעת במידה. תרגל את עצמך כך שכשיגיע הקיץ המיוחל תוכל לתקתק הודעות באטרף במהירות ויעילות בדרך לעוד סטוץ. מה שמביא אותנו לסעיפים הבאים...

  1. תקשר עם העולם

אם גם ככה אתה לא יוצא מהבית, לפחות פתח לעצמך מעגלי חברים וירטואלים חדשים. מצאת כרטיס של דייל אוסטרלי חתיך? דבר איתו, אולי אפילו תעברו למסנג'ר. תמיד טוב לדעת שיש מישהו נחמד שחושב עליך בקצה השני של העולם, אפילו אם מדובר בסתם דמות פיקטיבית של השכן ממול. יש להם נטייה להראות דאגה אמיתית בנוגע לקורה בישראל. העמד פני פטריוט אמיץ ומיוסר, זה מחרמן אותם שחבל על הזמן. אם זה יהיה ממש טוב, אולי אפילו תזכה להזמנה למצעד הגאווה בסידני.

  1. שלח לחמך

אין תדמית רומנטית יותר לחורף בודד מאשר תדמית הסופר המתוסכל שלא זכה להכרה. פתח בלוג והצף אותו בהגיגי השפר שלך. הוצא את כל השירים הדבילים שכתבת למגירה בכיתה י' ופרסם אותם בבמה או בכל מקום אחר בו מישהו עשוי להביע בהם עניין. הכיף האמיתי מתחיל כשאנשים מתחילים להגיב. כך תוכל לבלות ערבים ולילות שלמים ולהתכסח עם איזו קוקיצה על למה השיר שלך "נסיך הדורקס" הוא בעצם הבעה רטרופרספקטיבית על מצב הקהילה המפורר ולא באמת משאלת לב של ילד מחוצ'קן.

  1. בשל לעצמך

כל גבר נתקל בשלב זה או אחר בצורך הקיומי להכניס דבר מזון לפיו. חורף זו עונה קשה במיוחד לגרגרנים. השיפודיה נמצאת מרחק שני רחובות מוצפים מכאן וקררררר. מי בכלל רוצה לצאת מהבית? שליחויות זה כבר עסק למליונרים כאן אז כל מה שנותר הוא ממש לעמוד ולהתקין לעצמך ארוחה. אתה יכול להזמין את השותפה ואת החברות שלה אבל העקרון הוא שאתה השף. כנס לאינטרנט, גזור מהעיתון כמה מתכונים מעניינים, תוסיף תמיד עוד שום וקצת לימון ותן לשאר לעשות את שלו. מרק כתום? פטריות מוקרמות? עוף ביוגורט? הכל אפשרי!

  1. השלם שעות שינה

בסופו של דבר זה הרי מה שתעשה בכל מקרה. מדובר בפעילות הכי מנחמת בעולם. תחזור הביתה, שתה כוס תה עם לימון ונענע, רחם קצת על עצמך – אבל במידה שלא תשבור את הפן הרומנטי שבעניין, כבה את הפלאפון, סגור את הטלוויזיה, תעשה ביד, תתקלח במים רותחים, כנס לפוך ותעצום את העיניים כמו ילד טוב בתשע בערב. למחרת תקום ליום חדש ובודד ואתה בשיא הכוחות שלך. כן, נעבור גם את החורף הזה בשלום. אפשר אפילו לחייך :-)


יום שבת, 4 בנובמבר 2006

מכתב ליצחק רבין

אנחנו רקמה אנושית, נרצה או לא נרצה. כל אחד מאיתנו מחובר לכל אחד אחר בחוטים דקים ועדינים. רעיונות, רגשות, מגעים ותחושות הם הדם שזורם בינינו וכשאחד מאיתנו הולך מאיתנו אז משהו מת בנו וכן, משהו גם נשאר איתו. ואתה הלכת ועד היום אנשים מנסים להבין מה מת בהם. מה לקחת איתך שהותיר אותנו כל כך אבודים, כמו ילדים שנותרו בלי אבא.

הייתי בן 13 כשרצחו אותך ואני הייתי שם בכיכר המוארת בהפגנה הראשונה שראיתי בחיי. אני זוכר איך הלכתי עם ההורים שלי ואחי הצעיר, דוחף את העגלה של אחי התינוק על הכביש של מה שבעתיד אני אוכל לזהות כאבן גבירול. מכל פינת רחוב נוספו עוד ועוד אנשים למה שנראה כצעדה ארוכה לעבר משהו נשגב, כמו עליה לרגל כזאת. ופתאום התגלה מולי בניין העירייה מואר כולו ושרשראות המנורות שהפיצו אור יום לכל עבר. זה הדבר הכי חזק שאני זוכר - האור! כמה אור היה שם.

להכנס לכיכר עצמה כבר לא היה לנו סיכוי. היא היתה מוצפת בעשרות אלפים שבאו להריע. הם באו לחגיגה אמיתית מתוך אמונה אמיתית שהערב הזה יסמל את דרכך, את העתיד הטוב של המדינה המיוסרת הזאת. הם באו כי הם האמינו שהם מביאים איתם את בשורת השלום. כן, זה מוזר לדבר על זה עכשיו, אבל אנשים ממש האמינו שלא יהיו יותר מלחמות. לעזאזל, המורה בבי"ס אמרה שלא יהיו יותר מלחמות! לא היה לנו דבר אחר להאמין בו! הייתי ילד, כולנו היינו ילדים.

אמא רצתה לחכות לסוף הנאום שלך אבל האחים שלי כבר איבדו סבלנות אז את הקול שלך שמענו כשכבר פילסנו דרך לאוטו שחנה אלוהים יודע איפה. תסלח לי, אבל אני באמת לא זוכר על מה דיברת. אני רק זוכר שכמעט כל מילה שלך היתה מלווה בשאגות תרועה ומחיאות כפיים. הדרך מחוץ לתל אביב לוותה בתחושה עצומה של ניצחון. ואני הייתי בן 13 ולא היה לי מושג את מי או את מה ניצחנו, אבל ככה הרגשתי. במבט לאחור, מעולם לא הרגשתי לאחר מכן את אותן תחושות שעברו עלי בכיכר באותו ערב. שרתי שירים ומחאתי כפיים לנואמים שאפילו לא הכרתי. אולי יש בזה מן שטיפת המוח שעברתי כקיבוצניק, אולי זו התלהבות של ילד שחוזה בבועה שגדל בתוכה מתפרצת בהמוניות מאושרת אל תוך אור עצום שנדמה שלעולם לא ייכבה. אולי יש בזה משהו שלילי שחוויתי דבר כזה עוד לפני שגיבשתי לעצמי את השקפת העולם האישית שלי. אין בזה להטיל ספק בכך שערב זה נחרט לי בנפש ועיצב את דרכי ואמונתי לאורך השנים האיומות שבאו לאחר מכן.

אני זוכר תמונות של רחובות בנסיעה. היום אני אפילו יכול לקרוא להם בשמות. זה היה בשאול המלך כששמענו אותך שר עם מירי אלוני את "שיר לשלום" והצטרפנו בקולי קולות. זייפנו כמובן, אבל גם אתה אז צחקנו עליך קצת והעברנו תחנה. זה היה בדרך נמיר כשאיזה מאזין עלה לחידון ברדיו ואמר שהיו יריות בכיכר. השדרן אמר לו שיעזוב שטויות ויענה לשאלה. זה היה בצומת גלילות כשהמוזיקה השתתקה והתחילו דיבורים בכל התחנות. זה היה בכביש 90, ממש לפני קיבוץ גשר כששמעתי בפעם הראשונה את המילים: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". אבא כיבה את הרדיו, אמא התחילה לבכות. המשך הנסיעה הביתה עברה בדממה מוחלטת.

מוזר לראות איך מתגבשת בך ההבנה שהיית חלק מאירוע היסטורי. את ההרגשה הזאת אולי מכירים האנשים שפירקו את החומה בברלין או אלה שנמלטו ממנהטן ב- 11.9. זו הבנה שמתרחשת רק בפרספקטיבה של מבט לאחור. באיזשהו מובן הרצח שלך פתח לי את העיניים. התחלתי לשתות את החדשות, רציתי לדעת הכל על הכל. מה מתרחש ואיפה. התחילה לחלחל בי התודעה של מה זה לחיות במדינה המטורפת הזאת. חצי שנה אח"כ זו היתה שוב התפוצצות אדרנלין ונצחון גדול. נצחון של לילה שעם בוקר הפך לכשלון צורב. לתדהמה.

זה לא פשוט להתבגר במדינה כזאת. להיות חלק מתהליכים קולקטיבים קיצוניים כל כך כמו שקרו פה, להתנדנד בסערה הלא יציבה שנוצרה כאן מאז שהלכת. ולמה בעצם אנחנו תולים את הכל בך? למה ההעלמות האלימה שלך הותירה אותנו כל כך מבולבלים? למה אנחנו מרגישים שכבר אין פה אף אחד שיודע מה הוא עושה? אתה ידעת?

יכול להיות שהתשובה שלילית. יכול להיות שהדרך הזאת שהלכנו בה אחריך הביאה את האסונות שנפלו עלינו חדשות לבקרים. יכול להיות שכל האמונה הזאת היתה טעות אחת גדולה. תראה, כל מה שהאמנת בו מתפרק. באמת האמנו בך ומשהלכת זה התפוצץ לנו בפנים. התנועה הקיבוצית סיימה לעכל את עצמה ופולטת החוצה עצמות ורפש וכיום גם אני פליט. פליט של מה שגדלתי להאמין בו כרעיון הנשגב עלי אדמות. שלום? היום כבר אף אחד לא מדבר על זה. אלימות? כן, זה המעגל הזה שלא נגמר אף פעם.

כנראה שזה מה שלקחת איתך כשהלכת. לקחת את החלום. אנחנו יכולים לכעוס עליך, להרגיש מרומים, לבעוט בזיכרון שלך ולהכפיש את שמך. בסופו של דבר, כדרך החיים הם תמיד צודקים ולמתים לא נותר אלא להיות הטועים. יכול להיות שגרמת למדינה הזאת נזק יותר מכל מנהיג אחר שבא אחריך ועדיין אנחנו אוהבים ומוקירים אותך כמו אב. אולי זאת היתה האחריות שלך - לנפץ לנו את החלום לפני שיהיה מאוחר מדי, להוביל אותנו לנקודת שיא שממנה נותר רק לקפוץ. אבל הנפילה הזאת כל כך ארוכה, כל כך כואבת, כל כך מסממת שכבר לא נשאר זכר לאותה הרגשה ששרתה שם באותו ערב בכיכר.

מנהיג, זה מה שהיית. לטוב ולרע, האמון שלנו היה בידיך. ואתה התפוגגת ונשכחת וזה כבר לא משנה כמה יפמפמו את השם שלך בחדשות וכמה ימשיכו לדבר על התורה שהנחלת לנו במעמד הכיכר, כל זה נשכח ונעלם, נשאב לדפי ההיסטוריה שאני מביט עליהם עכשיו כאדם בוגר ומשתאה לדעת שהייתי שם. ראיתי את הכל קורה סביבי ולפרקים ארוכים גם הבנתי. הבנתי שזה השתנה לתמיד. כולנו השתנינו לתמיד. אנחנו כבר לא ילדים.

מחר אני אהיה שם שוב, 11 שנים אחרי. כמה דברים הספיקו לקרות בשנים האלה? כמה כבר הספקתי לשכוח? כולנו נהיה שם בשביל לזכור אותך. את המנהיג שהיית, את האדם שהיית, את הרעיון, התקווה, החלום ושברו, את הכלום שנוצר כאן. נזכור ונהלל ונשבח את כל המכלול הזה שהוא אתה. אנחנו צריכים אותך כאן, צריכים את הזכר שלך כדי שנוכל להאמין שיכול היה להיות פה יותר טוב. אתה היית האבא של כולנו והפצע שהותרת ברקמה האנושית שלנו עדיין שותת ופעור לרווחה. החלום שלך עדיין מפציע באופק וזורח לכולנו כמו אור בקצה מנהרת התעוקה הזאת. אנחנו באים אליך, רק תחייך אלינו מחר כמו כל יום שאתה לא כאן. זה בטוח מרגיע אותך לחשוב שעזבת בזמן.

יהי זכרו ברוך.