יום שישי, 15 בדצמבר 2006

יכול להיות שזה נגמר

זה היה ביום חמישי. איפשהו לפני חודש בערך. היא ניצבה מולי: דקיקה, סתמית, מטופשת משהו. לא היה בה שום דבר מיוחד ואת המראה שלה אני לא ממש יכול להעלות שוב. כלומר, אני כן יכול אבל אין שם שום דבר מרגש או לא רגיל. היא היתה סתם עוד סיגריה. הסיגריה האחרונה.

המון פעמים ניסיתי להפסיק לעשן. בכל פעם זה נמשך שבוע או שבועיים. הכי הרבה שהצלחתי היה בניו זילנד וזה נמשך שלושה שבועות. טוב, הייתי עסוק בעיקר בלטרק. בסופו של דבר אני תמיד חוזר כמו גדול. ולמרבה הפליאה אני לא שונא את עצמי על זה. וכן, גם עכשיו אני מפחד להצהיר שהפסקתי. כי אתם יודעים איך זה, בכל זאת בסופ"ש משנוררים פה ושם, בכל זאת לפעמים אחרי ארוחה טובה חייבים להוריד את הכל עם קצת עשן. וכן, גם צריך את הרעל הזה בשביל משהו אחר שעליו אני לא מוותר. לא כרגע.

היה בזה משהו מאוד מזוכיסטי בהחלטה הזאת להפסיק לעשן ביום חמישי. דווקא בפתח הימים שבהם מפלס הניקוטין והאלכוהול עולה אצלי, דווקא בסופו של השבוע הכי קדחתני ומסריח שהיה לי בעבודה. ובחייאת, להסתכל על הסיגריה שמונחת שם על השולחן ולחשוב שהיא האחרונה! זרקתי את הקופסא לפח, שם עדיין היתה עטיפת הפקט. הן השקיפו עלי בעלבון נורא. רציתי להגיד להן משהו שירגיע, משהו שיוריד את חוסר הנעימות הזה מן הפרק. רציתי להסביר להן, שיבינו שזה לא הן זה אני. אבל אני עצמי יודע - זה רק אני. ובמלחמה הזאת אף אחד אחד לא ינצח בשבילי.

המון תירוצים יש לי להמשיך לעשן. המון סיבות מעולות. רק היום באוויטה היו לי לפחות חמישה תירוצים. אז עישנתי שתי סיגריות. אני מודה, זה קשה. אבל זה לא המפלס שאני רגיל אליו ואני עדיין עצבני רוב הזמן. המיתוס הזה שאחרי שבוע כבר לא מרגישים כלום הוא רק אשליה. שקר שמספרים לנו בפליירים הנחמדים האלה שמחלקים בקופ"ח. אני רוצה את הסיגריות שלי בחזרה! רוצה עוד פעם את האובך הזה מסביבי, את האושר הגלום במכת עשן קטנה אחת בריאות שלי, את הרוגע הזה שזרם לי בורידים כל כך הרבה זמן.

אני לא נכנע. זאת מלחמה לחיים ולמוות. נכון, אני עושה לעצמי הקלות פה ושם. נכון, זה הכל בראש שלי. אז מה? זה עושה את זה ליותר פשוט?

"בוקר גשום, לא לקום. לא לעשן אפילו". לאה גולדברג ידעה על מה היא מדברת. הנזק הזה הוא כל כך הרבה מעבר לריאות שלי, מעבר לגוף שלי. זה נזק למוח, נזק לנפש. התמכרות זה דבר קשה, גמילה זה דבר נורא. אני סובל, נהייתי אוטיסט לסביבה שלי, נהייתי חסר יכולת תקשור עם אנשים שאני רוצה בחברתם. אני נאלץ לגלות עכשיו בשיא החרפה שהדימוי העצמי שלי הוא המכור הכבד ביותר לסיגריות האלה. פתאום אני לא יודע איך לשווק את עצמי בלעדיהן. פתאום אני מרגיש חסר זכות קיום בלעדיהן.

סיגריה אחרונה שלי, אני מתגעגע, נוצר ומוקיר כל רגע שהיה לי איתך. מבטיח לשמור על קשר פה ושם. את יודעת שזה היה חייב להגמר, זה היה קשר שנדון לכישלון מלכתחילה. אפגוש אותך שוב לעיתים, נקשקש ונתפייס כל פעם מחדש, אבל הפעם זה נגמר. אני לא חוזר יותר. ואת יודעת מה? מחר בבוקר כבר לא תהיה לי ליחה, וזה שווה את הכל!

יום שני, 4 בדצמבר 2006

סופשבוע בכפר

שני הבתים שלי נמצאים בקצוות אחרים של ממלכת יהודה. ובאשר ארצה לצאת מביתי אשר לחוף הים אל ביתי אשר למרגלות ההרים, עלי לצאת למסע ארוך. זה ממש כמו סיפור אגדה – המסע הביתה. צריך לחצות את הואדי, לטפס על ההר, לחצות את הנחל ולטפס על ההר הבא ורק אז משתרע אל מול עיניכם המשתאות העמק המופלא. הבית שלי ב- 24 השנים האחרונות. וכן, זה מאוד יפה להביט מלמעלה על כל הירוק הזה והכינרת בוהקת בכחול הכל כך כחול שלה. אני מאוד אוהב את הנסיעה הביתה, היא משרה עלי קסם כזה. קסם שמשתחרר בין רגע כשאני עובר בשערי הקיבוץ.


לא יודע למה קשה לי עדיין להשתחרר מהחבלים האלה. אני נמשך כמו עיוור לכלבו, מעניין את מי נפגוש שם היום? הנה הקופאיות יושבות בקופה ומחייכות לעברי. כמה טוב שבאת הביתה, איזה יופי לראות אותך, כמה רזית... באמת רזיתי. מה חדש? לא יותר מדי. אה יופי. שקט.


משם לחדר אוכל. מה אוכלים היום? יום שישי – כרגיל קוסקוס עם מרק ירקות. יופי יופי, רק שמאז שנחנקתי מהקוסקוס שלכם בגיל 8 אני לא כל כך נוגע בזה. בכלל, החדר אוכל הזה גרם לי להיות צמחוני במשך כמעט 8 שנים. אכלתי קציצה ופתאום קופצת אלי מתוכה חצי אצבע של תרנגולת. רק חסדיו של הדוד מקדונלדס שכנעו אותי לחזור ולנגוס בבעלי חיים. אל דאגה – היום אני קורניבור גאה. אז מי יושב היום בחדר אוכל? היי, הנה סבא וסבתא וכל המשפוחה. וואו, איך רזית! כמה טוב שבאת הביתה, כמה התגעגענו. מה חדש? קנינו טוסטר. מעולה, איזה סוג? לא זוכר, אני אחזור הביתה אני אגיד לך. רק אל תשכח להגיד לי...


לא יודע למה, אבל תמיד יש לי צפייה שמשהו ישתנה כשאני אגיע בפעם הבאה. שמשהו יקרה שם, לא אכפת לי מה זה יהיה, רק שיקרה כבר! שמישהו יזעזע את האנשים האלה שיושבים שם בחור הזה ויוציא מהם קצת אותות חיים. שמישהו יפוצץ את הבועה הזאת. זה מאוד קשה לצאת מהבועה, אבל קשה עוד יותר להסתובב אחורה ולהביט על אלה שנשארו כלואים בה. זה כאילו אני לא מסוגל לתקשר איתם יותר, עם החברים הטובים שלי. עם ה"חבורה שלי". דם איט – קשה לי פתאום לתקשר אפילו עם המשפחה שלי. יכול להיות שהשתניתי עד כדי כך? יכול להיות שאני שנאתי לחיות שם עד כדי כך?


בכל מקרה, זה סתם הלך רוח שתפס אותי בסופ"ש. בסופו של דבר זה עבר לי, אפילו די נהניתי. ישבנו והעברנו קטעים ביום שישי בלילה אצל ניץ בפינה. הפלצנו ותקענו גרעפסים אל תוך הלילה ואתם יודעים מה? זה הרגיש טוב כמעט כמו פעם. ואז אני עולה על האוטובוס, חוצה את ההרים ומגיע לים. כמו סיפור אגדה – מעבר לרחוב, אחרי הפינה, ליד התמרור... אני חוזר לבית השני שלי.