מביא הבשורה

מזל באמת שיש לנו את הים. בין תרגול פסיכומטרי לתליית כביסה, שתיים מהפעולות החביבות עלי ביום שבת בצהריים, אני מקבל טלפון מדנה. היא בים והיא לבד וזה באמת לא בסדר שאני לא מגיע כי היא הזמינה אותי כבר לפני שעה ומי אני בכלל חושב שאני וכו' וכו'. ליטר ד"ר פישר ושני נסיונות התנקשות מידי ילדים מתאבדים על אופניים אח"כ אני מתייצב בבננה ביץ'. בין עשרות עמחא ישראל אני מזהה את העיניים הכחולות שלה לבסוף. היא קופצת ומסמנת לי לשבת ותוך כדי משוויצה בבגד ים הלגמרי מדהים שהגיע איתה ממיאמי ביץ'. משהו שמזכיר תמונות של אמא שלי משנות השבעים עם שילוב צבעים בלתי אפשרי של תכלת חום וורוד. אני מזדעדע קלות. "אתה לא מבין! זה הכי טרנדי שם עכשיו. ככה כל הכוסיות במיאמי מסתובבות על החוף". שיהיה להן לבריאות. אני באתי לראות חתיכים.

בכלל, ים בשבילי זה לא בדיוק הבננה ביץ'. אני מעדיף את חוף הילטון או גורדון או את גן צ'ארלס קלור כשמדובר במפגש חברים. בננה ביץ', עוד מלפני שהגעתי לתל אביב, תמיד היה נראה לי כמו מקום של פרחות. ואני לא מתכוון להתנצל, מותר לי – אני קיבוצניק. בכל מקרה, התיישבנו שם על כוס גולדסטאר שעלתה 22 ₪. המלצרית אינפפה לנו משהו על סנדוויצ'ים מעולים שעולים 45 ₪ אבל אינפפנו אותה משם די מהר. אחרי שיחת עדכון קלה בענייני חדש וישן (בכל זאת לא נפגשנו יומיים) התפננו למטרה האמיתית שבשבילה הולכים לים עם חברות. חתיכים נו, הגיע הזמן שנדבר עליהם באמת.

אני לא טיפוס שרודף אחרי חתיכים. למעשה הם לא ממש מעניינים אותי. רוב האנשים הממש חתיכים שאני מכיר לא מסוגלים למלא לי חמש דקות של שיחה. אלה שאני לא מכיר לא נתנו לי עד עכשיו ממש סיבות להאמין שהם כן מסוגלים והמעטים שמסוגלים לא הולכים לים. אז אני (חתיך) הולך לים כדי לצפות בחתיכים שאני לא מכיר. אין בזה שום עניין או תקווה רומנטית. זה פשוט כמו לראות סרט: להנות ולחזור הביתה. אז היא עם הביקיני ואני עם חזה אוסטין פאוורס שלי מתמקמים בתנוחות המתאימות ומתחילים לבהות. לאט לאט מעגלי הבהייה מתרחבים לאופקים חדשים אשר מעבר לבית האופרה. הרדיוס גדל ואיתו התרעומת. עבדו עלינו! אין פה חתיכים!

אני מביט בדנה והיא מביטה בי בעצב. לאן הם הלכו? איפה כולם? מסביבנו היה עדר ג'מוסים שעירים, שרצו אחרי צאצאים אפויים למחצה, החליפו ביניהם צעקות וגידופים תוך כדי מטקוק עצבני ונופפו לנשותיהם שיביאו ארטיק שוקו שוקו. אני מוכן להשבע בעיניים שלי (הן לא משהו, אבל בכל זאת), שלא היה שם חתיך אחד ראוי למאכל אדם לרפואה. התחלנו לשוטט על החוף, אולי הם נדדו צפונה לכיוון הילטון, אבל כשהגענו לטרומפלדור דנה כבר הייתה עייפה ופנינו חזרה לעיר. קצת מועקה בגרון.

ואז בדרך חשבתי על זה: היי, אולי בעצם הם עדיין בתרדמת חורף? אולי כל אותם הררי שרירים ובטנות שטוחות לא שמעו שהתחיל הקיץ והם תקועים במכוני הכושר ודוכני השייקים מחכים לסנונית שתביא את הבשורה? אז רבותי, הרשו לי להיות הראשון שתוקע בשופר: הקיץ כאן! צאו בהמוניכם והציפו את רחובות עירנו! תנו לנו ליהנות מחזון הציונות המתממש לנגד עינינו בין בלוריותיכם המעוצבות! אל תתביישו, אנחנו מבטיחים לפרגן, פשוט ההורמונים כאן כבר כמעט חודש, הגיע הזמן לראות פה קצת בשר.

שיהיה קיץ ייצרי וסקסי לכולנו. העיקר הרומנטיקה!