יום חמישי, 30 ביולי 2009

!Shook me up

כבר מיום ראשון אני מוצף במסרים מכל מיני כיוונים שאני פשוט ח-י-י-ב להושיב את עצמי מול הערוץ הראשון ולראות את הסרט של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" (ניסיתי מליון ואחת ווריאציות ואין שום דרך לשלב את השם הזה במשפט כך שיישמע מחודד או שנון). סמסים, טוויטרים, סטטוסים בפייסבוק ומה לא – אי אפשר היה להתחמק מההלך הכללי שביום שלישי בערב ייפול דבר במדינת ישראל וירעיד את המפה התקשורתית.

אז מה נראה לכם? ברור שצפיתי! שאני אפספס?! ותנו לי לספר לכם – אור ליום רביעי השמש זרחה כסדרה. אפילו היה חם. העניין הוא כזה: אני לא איזה מבקר טלוויזיה מבריק וגם לא ממש שוחה בכל הרפש הזה של פוליטיקה והון ושלטון וכלכלה וכאלה, אבל אני יודע לזהות מתי מנסים לעשות עלי מניפולציות ורוזנטל אפילו לא עושה את זה בצורה מעודנת, בואו נאמר שגם לא ממש מתוחכמת. כבר בתחילת הסרט הוא מכשיל את עצמו באופן שישליט על כל מה שיבוא אח"כ טעם נפגם. כאשר הוא מגולל את סיפורה ההיסטורי של משפחת עופר הוא מטריח את הצופה גם בהיסטוריה של משפחתו שלו ובהיסטוריה האישית שלו בתור עיתונאי. המסר הוא ברור: בד בבד עם צמיחתה של המפלצת הקפיטליסטית צמחה גם דמותו של הלוחם הסוציאליסט האחרון – הלא הוא רוזנטל בכבודו ובעצמו – והוא ורק הוא יוכל לכרות את ראשה (המפוצל, כמובן) של המפלצת האיומה. בתסריט שכמו לקוח ממערבון זול במיוחד מציב רוזנטל את עצמו אל מול האחים עופר לדו-קרב אחרון וחסר סיכוי – כיצד ינצח הבורג את המכונה?

ברגע שאדם בר-דעת צופה בפתיח שכזה הוא מבין ששוב אין תועלת בבולדוג שקנינו לנו לשמירה. הון-שלטון היא אחת המשוואות החמורות ביותר המאיימות על קיום הדמוקרטיה, ומדינת ישראל כך נראה, טרחה להפריט גם את ערכיה הבסיסיים ביותר. פלורליזם? שוויון הזדמנויות? ברור שיש – אבל כמה אתה מוכן לשלם בשבילם? הימצאותם של למעלה מ- 40% מנכסי המדינה בידי מספר מצומצם של משפחות האלפיון העליון שם אותנו במקום שנקודת האל חזור כבר רחוקה ממנו שנות אור. לתקן לא בטוח שאפשר, אבל למנוע מהמצב להידרדר עוד יותר, אפשר בהחלט. לשם כך אנו זקוקים לתקשורת עירנית, לציבור קשוב ולמערכת משפטית בעלת שיניים. בפועל, המערכת המשפטית מסורסת על ימין ועל שמאל והציבור נאלץ לספוג פעם אחר פעם גזירות חדשות, אשר תורמות לחוסר היכולת הכללית שלו להגיב. התקשורת מצידה כפופה לשיקולים כלכליים של… ובכן של אותן משפחות בדיוק שעליהן היא אמורה לשמור.

אין לי מילים מספיק גדולות להסביר למה הסרט הזה הוא כל כך חשוב ולמה הוא כל כך נחוץ בנוף תקשורתי כמו שקיים כאן כיום. בגלל שכך אין לי מילים מספיק בוטות כדי להסביר את האכזבה שאוכלת אותי מאז שצפיתי בו. רוזנטל ניכס לעצמו את המאבק נגד השחיתות. זה לא מאבק שלי ושלכם. זה מאבק של רוזנטל באחים עופר. קשה מאוד להתעלם מהתחושה הקשה שיש כאן משהו שלא מספרים לנו, משהו אישי הרבה יותר מהפרטת בז"ן וצים. קיים משהו בבסיס המערכה הזאת שצובע את כל מסע הצלב הזה בצבעים מסריחים של צביעות איומה. קשה לשים את האצבע איפה בדיוק זה בא לידי ביטוי, אבל הלהט הקדמון למשל בו שועט רוזנטל לעבר סמי עופר עם המצלמה ורודה בו על תרומתו למוזיאון תל-אביב, הלהט הזה נראה קצת מעורבב עם חומרים שאינם עיתונאים גרידא, חומרים, שאם היו מוצפים אל פני הקרקע, היו מן הסתם נחשבים כהפרה חמורה של אתיקה עיתונאית.

אבל רגע, האחים עופר תבעו 3.5 מליון ממיקי רוזנטל. גם הם פועלים נגדו בכלים שיש בידיהם, אז מה רע שהוא נלחם בהם בכלים שיש ברשותו? הבעיה היא בעיה אתית מרכזית: תקשורת היא כלי ציבורי. זה שאתה עיתונאי ויש לך מצלמה וסלולרי מלא בטלפונים של אנשים חשובים, לא מתיר לך לעשות בהם שימוש כדי למגר את אויביך האישיים. יש גבול דק מאוד בין עיתונאות חוקרת לעיתונאות משמיצה ומטרידה. משנחצה הקו הזה כל תוצאה שתצא אינה עיתונאית והיא לוקה בחטא הסובייקטיביות. בכל כתבה עיתונאית קיים בסיס סובייקטיבי, אך ברוב המקרים הוא נסבל. רוזנטל, משהרגיש כי הוא הולך לאיבוד, התחיל להשתמש במניפולציות הכבדות ביותר – ציניות, לעג ובריונות עם המצלמה. זה פספוס טרגי של תחקיר עיתונאי חשוב מאין כמוהו. פספוס שמגמד את מימדי הבעיה שבה הוא מטפל למימדים של זבוב: זה מעצבן וזה תמיד מסתובב באוויר, אבל זה לא באמת מזיק.

אם רוזנטל היה מתעסק פחות באחים עופר ויותר בתחקיר שלו הוא היה מגלה שהחומרים הטובים ביותר נמצאים לו מתחת לאף. למשל, אלי גולדשמיט – פעם ח"כ ויו"ר ועדת הכספים. היום? עו"ד של האחים עופר. יותר מזה בשביל הון-שלטון? יותר מזה בשביל שחיתות פוליטית? הלוואי ואזכה לראות כי התבדיתי, הלוואי והסרט הזה יכה את הגלים שלהם הנושא הזה ראוי, הלוואי ונתעורר. בינתיים, נראה כי כלב השמירה של הדמוקרטיה לא מסוגל לפתוח עיניים אפילו על עצמו.

יום רביעי, 29 ביולי 2009

דלתות מסתובבות

לפעמים אני עורך חישובים של רווח והפסד. זה מין נוהג כזה שעוזר לי להרגיש כאילו יש לי איזושהי שליטה בחיים שלי. יש מסלולים מסוימים במוח שלי שיודעים שהשליטה היא כולה שלי, שכל מה שאני עושה הוא מתוך בחירה אמיתית ורצונית שלי. יש מסלולים שיודעים שזה בדיוק ההיפך. הבעיה היא שסטודנט לפסיכולוגיה מכיר בעצמיותם של כל המסלולים האלה ויודע שברגע שהוא מתחיל לחשוב עליהם המוח שלו פשוט מתחיל להתמלא במנורות מהבהבות וסירנות שתמיד מסתיימות בתאונה של כאב ראש נוראי והבטחה חד משמעית לא לחשוב יותר אף פעם. לעולם!

ובכל זאת – רווח והפסד, כי שליטה זה דבר חשוב. עזבתי את תל אביב בתחושה של שובע. מה זה שובע? בחילה מרוב גודש תהיה הגדרה נכונה יותר. אחד הפוסטים האחרונים שפרסמתי באטרף וגם אחד מאלה שאבדו לי לעולם לבלי שוב, היה מעין מכתב ארוך ומשתלח בכל מה שראיתי כרע וחולה בתל אביב. כיום אני יודע שזה בעיקר היה כל מה שראיתי רע וחולה בעצמי ונוח היה לי להאשים את המקום שבו אני נמצא. הדריכה במקום, המוקסמות מתרבות הצריכה הבלתי מוגבלת, הישיבה האינסופית בבתי קפה והשעמום הנורא שכרסם בכל פינה של מסגרת שבה שמתי את עצמי, אני יודע שאלה הדברים שהרחיקו אותי. הדברים שהחזירו אותי הביתה עם ההבנה שכתובת לא משנה את החיים. כלומר, לא באופן הבסיסי שהייתי רוצה.

שנה אחרי ועוד פעם מתחילים הקוצים. אני יודע שהלימודים האלה הם הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי מאז ומעולם. אני גם יודע שעצם השהייה שלי פה מונעת ממני את האסון הכלכלי שהיה קורה לי אם הייתי נשאר להיות סטודנט. אבל ריק לי פה. ריק במובן הבודד ביותר. משפחה וחברים סטרייטים זה סבבה לגמרי, אבל זה לא הצבע שהורגלתי אליו. זה לא מספק, זה תמיד נראה חיוור, תמיד חסר. הסביבה שלי מקבלת אותי באופן מדהים. בחיים שלי לא חשבתי שאצליח לעשות טיזינג לטבריינים בלי לחטוף מכות. העניין הוא שאני מקוטלג כאן. מותר לי לעשות ולהגיד דברים בגלל שאני הומו וזה בסדר, אבל אני תמיד אהיה ההומו. זאת הקטגוריה אליה אני משתייך. וזה כבר לא משנה עם מי אני יודע ומה אני אומר.

להיות מחוץ לארון כאן שם אותך במקום קצת בעייתי. מצד אחד כולם יודעים והם בסדר עם זה, מצד שני אתה מקוטלג. מצד אחד אני מרגיש בנוח עם עצמי ועם המשפחה שלי בכל פעם שאני צריך לקחת את האוטו או להפסיד ארוחה בשביל איזה דייט, אבל מצד שני כמות הדייטים שאדם מחוץ לארון מסוגל להשיג נמוכה משמעותית מאשר של אדם ארוניסט. זה הפתיע אותי כמו ברק כשגיליתי את עצמי מבודד פה לחלוטין.

אז הנה מתחילות ההתחבטויות לגבי שנה ג'. להשאר כאן? לחזור לתל אביב? מה הרווח? מה ההפסד? במה אני יכול לעמוד? והנה המסלולים שלי מתחילים להתווכח עוד פעם. מנורות ירוקות כנגד אדומות, מליוני חיווטים באזור הפרונטלי מנסים לדכא את האזורים הנמוכים, אבל אני יודע: כאב הראש כבר כאן.

למישהו יש אדוויל?

יום שבת, 25 ביולי 2009

ושוב איתכם

כמה זמן? שנתיים בערך? לא יודע, קצת קשה להסביר היעדרות כזו כי אין ממש סיבה. אולי לא הרגשתי צורך, אבל גם זה לא ממש נכון, כי כבר הרבה זמן בוער לי לשבת ולכתוב. כמו פעם, פשוט לשפוך ולהרגיש את הסיפוק אחר כך. אולי זה מחוסר זמן, אבל זה בעיקר יהיה תירוץ בשביל אחרים. לא לעצמי, כי אני יודע טוב מאוד מה קורה עם הזמן הפנוי שלי. אז אני לא יודע להסביר למה, אוקיי? זה גם לא כזה חשוב. העיקר שחזרתי. לפחות בכוונה הכללית.

זה הבלוג המקורי כפי שפורסם באטרף לפני שנתיים. התקפי עצבים שעברו עלי (זה קורה לי לפעמים) גרמו לי למחוק את כולו מהאתר ההוא. בדיעבד אני מצטער על כך מאוד כמובן. חלק מהתגובות שם היו יקרות לי מאוד ואין לי שום דרך לשחזר אותן עכשיו ככה שזה ממש מבאס. באופן מפתיע גם לא גיביתי את כל הבלוג, כך שיוצא שהרבה מאוד פוסטים פשוט נידפו להם ברוח. אני מנסה להפעיל את מיטב המוחות למען שיחזורם אבל אני יודע שהסיכויים ממש נמוכים.

אז לטובת החדשים, כדאי מגלגל למטה ולהתחיל לקרוא. זה באמת לא טרחני מדי, סה"כ די זורם. לטובת אלה שחוזרים בהמוניהם אני מבטיח שורה חדשה של פוסטים בקרוב. קצת מהזבל שהכרתם וקצת זבל חדש. בכל זאת, עברו שנתיים.