פטישים לוהטים

משפצים לי את הבית, וזה בדיוק כמו שאתם מדמיינים! אל תחסכמו מעצמכם אפילו פרט קטן, זה בדיוק ככה! עם פיגומים בחלון, אבק ובוץ במטבח ובמרפסת השירות על בסיס יומיומי, פועלים ערבים שמציצים בחלון ושואלים אם יש מים... ושלא יהיו אי הבנות - אני דווקא ממש בעד כל התסריטים המצוצים האלה של בלעמי (ואל תתקנו אותי!) וממש אין לי בעיה לעודד את המורל של בני דודנו המדוכאים. בסופו של דבר כולנו באנו מהביצים של אברשה, אבל בחייאת, למה זה בא על חשבון הכביסה הלבנה שלי? למה?!?!?!?

אז ככה, ביום הראשון הם הרימו פיגומים סביב הבית בסצינה שנראית כמו לקוחה מסרט אימה. רעשי גרירות עם עלות השחר, צלליות בחלון, דפיקות עמומות ו-בום! פצצה מושלכת לנו לתוך המטבח. כן, כבר על היום הראשון דירה מס' 6 ספגה מהלומה. אחד הפיגומים פרץ לנו מהחלון ונחת על הגז. כשחזרתי באותו יום אני מוצא את השותפה שלי יושבת במרפסת ומעשנת, אבל זה נראה יותר כאילו היא יושבת בבית סוהר. ורק אז שמתי לב - אנחנו לכודים! מסביב לכל הבניין יש סורגי ענק. לרגע הרגשתי כמו עכבר שנתפס במלכודת. מה עושים עכשיו????

כמה ימים אח"כ - היום הוא יום רביעי. תכונה גדולה שוררת בדירה שכן היום הוא היום הראשון של העונה החמישית והאחרונה של הסידרה הכי טובה שמשודרת כיום בטלוויזיה. "עמוק באדמה"! לא תתנו כבוד? מסתבר שהפועל הפשוט לא שמע על כך והחליט לזרוק פטיש דווקא באותו יום על תיבת הכבלים שלנו. לא של הבניין, של דירה 6! שזה אנחנו אגב... השעה היא 8 בערב ושנינו מרוטי עצבים. מה יהיה? מה עושים עכשיו? נציג של הכבלים הגיע, לא אחרי שגרמנו לכמה פקידות שלהם להעביר אותנו מאחת לשניה רק כדי להמשיך הלאה ולהחזיק אותנו על הקו קרוב לשעה (וזה לא מצחיק). אז את הפתיחה לא ראינו וגם לא דייויד לטרמן, אבל לפחות זכינו לכייבל גאי חתיך לחלוטין שהתכופף די הרבה, הזיע והשתמש בשירותים.

זה מה זה לא נגמר, מה אתם חושבים? כמעט כל יום יש פה הפתעה חדשה. יום אחד החשמל נופל, יום אחד הקו של בזק ויום אחד אני מגיע לדירה ומוצא את השותפה שלי על סף קריזה. עוד לא סגרתי את הדלת והיא צועקת לי: "רעי, אין מים!!!" עכשיו, אני לא יודע עד כמה זה נראה לכם שולי או לא, אבל דירה בלי מים זו דירה בלי חיים. וזה יורד לדברים הכי בסיסיים בחיים שלך. אתה לא יכול להתקלח, לא לצחצח שיניים, לא להשתין ובטח שלא לחרבן, לא לשטוף את הירקות לסלט, לא לבשל ביצה, לא לעשות כביסה. כלום!

מסתבר שהם החליפו איזו צנרת חיצונית ופגעו - ניחשתם נכון - רק בצינור של דירה 6. בעלת הדירה נשמעה מזועזעת למדי מכל הסיפור ובמיוחד הזדעזה להדגיש לנו אחת לכמה משפטים שממש אין מה לעשות עכשיו ושצריך לחכות לבוקר. מכיוון שהשתנה לבקבוקים וצחצוח שיניים עם מים מינרלים לא נראו כפתרון מציאותי לחיים אורבנים באמצע שנות ה- 2000 החלטנו לנטוש את הדירה. ביטלתי את הדייט שאמור היה להיות לי, ארזתי את התיק, עצרתי להשתין בחדר כושר בדרך ונסעתי לישון אצל סבא וסבתא. זה נמשך יומיים ובסוף פרצו לי מים מהניאגרה והציפו את כל הדירה.

אלוהים יקר שלי, אני יודע שהיית בסדר איתי עד עכשיו, אבל זו באמת דרך לא נחמדה ליידע אותי על חטאים שלא נמחלו ביום כיפור. מה כבר עשיתי? (אוהו מה שכבר עשיתי) אולי גם אני זקוק לשיפוץ? אבל אתם יודעים, סתמי כמו שזה נשמע, בסופו של דבר יצאתי מחוזק. היום אני יושב כאן לפניכם אחרי מקלחת, חירבון איכותי במיוחד, סלט ירקות עם ביצה וקוטג'. ראיתי פרק של "עמוק באדמה", האור דולק פה וריח של כביסה מציף את החדר שלי. כן, החיים ממשיכים ואני מוכן לכל הפתעה שלא תבוא. כאילו, מה עוד יכול כבר לקרות? יפילו לי קיר?

ומה עם הדייט? נפגשנו בסוף, בוודאי שנפגשנו. היה נחמד, מקווה שיתקשר :-)

שמור בטל

פאג האג - סיפור קצר

בלילות כמו הלילה אנחנו בדרך כלל סתם יושבים מחובקים מתחת לכירבולית בסלון שלה וצופים באיזה זבלון בערוץ הסרטים או בכמה ילדים מפזזים בטלוויזיה תמורת מחיאות כפיים. השעמום והשטחיות של העולם החיצוני משתלטים עלינו בעוד אנחנו מנסים להתנתק מהריקנות הפנימית של שנינו, כל אחד לחוד. היא מלטפת לי את הירכיים ואת המתניים ואני מחמם לה את כפות הרגליים. בהפסקות הפרסומת אנחנו מדליקים סיגריה ומדברים על הבדידות. שופכים את רגעי העצבות ומטילים אותם על השולחן בפרצי צחוק מיוסרים. סיגריה אחר סיגריה המאפרה מתמלאת באפר תסכולנו. קפה אחר קפה החדר מתמלא באדי רחמים עצמיים.

הלילה שנינו בודדים מתמיד. לוח השנה מספר שהיום לפני שנה בדיוק היא הזדיינה פעם אחרונה.

"וגם זה היה לא טוב" היא מתלוננת. "אני כבר לא מצליחה ליהנות מסטוצים. עד שאני מתחממת זה כבר נגמר".

"אני עדיין לא מבין למה אין לך טוי בוי קבוע" אני מקניט אותה.

שתיקה של הסכמה. אתמול נפגשתי שוב פעם עם רמי. לילה שלם של עינוגים וטירוף חושים. הוא אחד האנשים הכי משעממים שאני מכיר, אבל הוא עושה לי נעים וזה מזכיר לי אהבה. אני צורך אותו כמו סם. עכשיו כבר שבוע וחצי נועם מתעלם ממני. הוא אומר שהוא באבל. שהוא לא מפסיק לחשוב על איתמר, האקס שלו. הרגשה חולנית של ואקום מטפטפת לי בגרון ואני מחייג את המספר של רמי כמעט כמו מכונה. תוך שעה הוא אצלי ואני מתמסר שוב למגע ידיו, לשפתים, ללשון, לאצבעות.

האצבעות שלה סורקות לי בשיער. אני שואף פנימה מנת עשן ופולט אותה באנחה:

"אמרתי לנועם שאני רוצה להתנתק".

"ומה הוא אמר?"

"הוא לא אמר כלום. כתבתי לו את זה במסנג'ר והוא פשוט לא הגיב."

"עזוב אותו, אין לו מושג מה הוא רוצה."

"כן, אני יודע."

"הוא סתם היה פוגע בך יותר."

"אני יודע."

"לקחת את ההחלטה הנכונה" היא מנסה לעודד.

"אני יודע. וזה עדיין קשה".

"אתה יודע שהייתי לוקחת אותך, אם רק היית רוצה?" היא ממששת לי את הרכות והחום של הידיים שלה מתפשט לי לצוואר. אני פולט מין צחוק משתעל ומאפר את הסיגריה בתנועה עצבנית.

"את יותר מדי היפראקטיבית בשבילי."

היא מחייכת. "אם זה כל מה שמפריע לך..." היא נושקת לי בלחי.

המרקע שמולנו מחליף צבעים וקולות. פתאום עומד שם כתב במעיל אפור ומאחוריו אש ותמרות עשן. הוא עומד באמצע הרחוב ונראה חסר אונים. גם הרחוב נראה עלוב. אם זו לא הייתה תל אביב זו יכלה להיות כל עיר אחרת. בגניחת שעמום היא שולפת את השלט ומוחה באחת את הצבעים מהסלון. נשארים רק הקולות מבחוץ. לפעמים, כשאין מכוניות בכביש אז אפשר לשמוע את הים, אבל עכשיו שומעים רק כלבים נובחים ואמבולנסים ממהרים.

"בדיוק מה שחסר לנו פה. קצת מציאות." היא רוטנת ומגיפה את החלון. משתררת דממה ומופרת תכופות בתקתוקי השעון צפרדע שלה.

"אני מתה מעייפות וכואב לי הגב" היא מתמתחת על הספה.

"בואי למיטה. אני אעשה לך מסאז'" אני מציע והיא מסכימה.

היא נשכבת על הבטן, ישבנה מזדקר לכיוון הנברשת הגותית שלה, זכר לימים בהם הייתה נערה פוחזת הידועה בציבור כמפתח רגליים. גברים צעדו אל דירתה כמו נמלים לקן. נוזלים ניקוו ממיטתה כמו נחלים לים. עכשיו הקן נטוש ונחלי אכזב חורצים ערוצים בנפשה. היא מניחה את ידיה העבות לצד ירכיה שאיבדו ממתכונתן במהלך השנים עד שהפכו לאברי מרבק. שיפולי ביטנה מרוחים על הסדין. היא מורידה את חולצתה ומנתקת את מנעול חזייתה, נותנת לשדיה להשתחרר מלחיצתה. כמו מתוך הרגל אני לופת את מתניה בין ירכי ומניח את ישבני בעדינות מותאמת על ישבנה. זיק של חשמל זורם בין פלחיה.

מהארונית ליד מיטתה אני שולף שמן עיסוי בריח וניל ומושח בו את ידי, משתדל לחמם אותו לפני שיבוא במגע עם עורה הדאוב. כאשר לבסוף נפגשות כפותי עם שכמותיה היא פולטת אנחה עצורה, כמו גרגור של גור כלבים רעב. היא משותקת עכשיו וידי מתרוצצות על גבה ומתניה, מפזרות את השמן שכבר הספיק להתחמם מחום גופנו. אני מתחיל לקמט את עורפה, לוחץ אצבעותי כנגד צווארה ותנוכי אוזניה.

"מממממ... זה נעים לי." היא מגרגרת ובקולה אני שומע חיוך. "אתה מלך העולם. אל תלך מפה אף פעם". ולומר את האמת, האגו שלי מביע שביעות רצון תהומית.

"אולי נדליק איזה קטורת או משהו?" אני מציע.

"לא." היא אומרת בקול מפונק. "אתה לא קם ממני עכשיו".

כריות ידי נדחקות בין קיפולי גבה, מיישרות אותם ונלחצות פנימה לעבר צלעותיה המכוסות שומנים. שרירי הגב שלה מגיבים בבשרנות קפיצית. אני דוחף פנימה ותגובת הנגד של גופה גורמת לה לפלוט אנחות קטנות של עונג. בין לבין אני מרגיש את ידיה מגששות אחר רגלי. היא שמה אותן על השוקיים שלי במין תנועה כמעט אימהית. רצף של אנרגיות זורם לי בגב התחתון ומתחיל לשים פעמיו לשאר גופי. אני סוגר מעגל ומחזיק את ידי על כליותיה מעביר אליהן את חום גופי, מנסה להעניק בבת אחת את כל מה שיש בי ואין לו דורש, מקריב מנה מתשוקותיי לגוף שלעולם לא אמצא בו פורקן.

ולפתע הכל נעלם. אני מוצא עצמי יושב עליה רכון וידי לצידיה. תשוש ומאוכזב אני מביט בגב הפרוש לפני ושוב אין בו אלא חתיכת בשר ורודה וקפואה. השמן החל נספג בעור ונתן לו מראה של צלי לא אפוי. שיערותיה פזורות לצדדים, משוות לראשה מראה עטלפי, שדיה נחלצו מכיסי הבד שאחזו בהם וכעת הם מציצים מתחת לגופה כמו עיניים של זוחל קדמון. אני מבחין ברטט קל העובר תכופות בגבה ושומע את בכיה נספג בכרית. אני לוטף את שערותיה ומעביר אותן אל אחורי אוזניה. היא מסובבת ראשה לכיווני ועיניה מגורות ומאדימות.

"אני מגעילה אותך. אני יודעת." קולה רועד.

"את הבחורה הכי מקסימה שאני מכיר." אני מחזיר בקול הנעים ביותר שאני מסוגל להנפיק באותו רגע.

"זה הכל? מקסימה?" היא תולה בי תקוות.

אני יורד ממנה ומתיישב לידה, מלטף לה את היד. "מקסימה ומיוחדת." אני מנסה לחייך.

"אתה אוהב אותי?"

"מאוד." אני עונה וסוחט ממנה מבט ארוך בעיני.

"למה שלא תהיה איתי קצת? נישן בלילה מחובקים נתעורר אחד עם השני בבוקר, אני אכין לך קפה וטוסט על הבוקר." היא מציעה בחיוך ואני בוהה בה בעצב.

"אני חושב שכדאי שאני אזוז עכשיו."

עיניה נמלאות שוב בשצף דמעות והיא מביטה בי בעודי מתרומם ממיטתה ויוצא לסלון. היא יוצאת אלי לבושה בחולצתה, לוטפת את לחיי ומישירה מבט בעיני. "אל תעזוב אותי ככה, בבקשה" היא שוטחת טחינתה ברעדות תסכול ותשוקה שלא באה על סיפוקה. אני אוחז בידה ונושק לה. היא מתקרבת אלי ומנסה לנשוק לשפתי אך אני מקדים אותה ומצמיד פי ללחייה. לפתע מתמלא חלל הפה בטעמן המלוח של דמעות.

חיבוק ארוך חותם את הביקור. אני יוצא מהדלת ומאחורי מסתובב מפתח וננעלים בריחים. אני נוהג אך אינני רואה את הכביש. מולי משתרכים שדות וניל ריחניים ובהם נטועים דחלילים עירומים. אני בולע את הרוק ועדיין מרגיש בטעם המלוח של דמעותיה. פותח חלון ומדליק סיגריה, לפזר את הכעס והבלבול אל תוך הלילה השחור שמסביבי. רמזורים וגשרים עוברים מעלי, מפנים מקומם לעלטה חסרת ירח. עיני נעוצות בשדות הוניל, אך ידי עוד חשות בקפלי האישה היחידה שאי פעם אהבתי. האישה שאהבה אותי. האישה שאשוב ואפגוש בנגינת ייסורים.

ימים לבנים

עוד יום.

לא יודע למה, אבל אני סופר את השבועות שאני כבר כאן. כאילו זה ממש משנה לי, כאילו שאני צריך פה איזשהו פז"מ. יש לי כבר כרטיס חופשי חודשי חדש עם מסגרת ירוקה לחודש אוקטובר. הקודם היה עם מסגרת חומה. כבר יצא לי לדרוך פה על חרא ברחוב ולקלל את האמ-אמ-אמא של זה שלא השתמש בשקי קקי, אני יודע בדיוק באיזה רמזורים האוטובוס שלי לא עוצר ובאיזה רמזורים אני צריך לצהול כשהוא מצליח לגרד אותם בכתום. כולם פה עוברים בכתום. החלטתי לא לחזור לסופ"ש הביתה למרות שהבטחתי להורים, אני רוצה להנות קצת מהעיר. אני אוהב את הים. אני אוהב את רוטשילד. אני אוהב ללכת לסנטר דרך פרץ חיות ולחזור דרך קינג ג'ורג'. גיליתי כבר את חנות הסקס שלי (נו, מה אתם חושבים?) ואני מחליף שם סרט פעם בשבוע. מצאתי כבר את המרפסת עם הבחור הכי חתיך להסתכל עליו. הוא מעשן ג'וינטים בשרשרת כל ערב ואולי יום אחד יהיה לי אומץ לגשת. אני אוהב לקנות סלייס בפיצרייה הקטנה שיש לי ברחוב. הם יקרנים אבל זה טעים לי וזה מתחת לבית. זה שייך לי ואני אוהב את זה. זה גורם לי להרגיש בית.

ובית זה הדבר שהכי רציתי להרגיש כאן. זאת ההרגשה שמפכה בי את הביטחון שזה היה נכון להגיע לכאן, שהחיים שלי בדרך הנכונה, שאני בדרך למעלה. מה יש למעלה?

אני רוצה להאמין שטוב לי.

אני מאמין שטוב לי.

טוב לי.

אז למה אני צריך לשכנע את עצמי כל כך הרבה? למה אני צריך לשכנע את עצמי בפני אחרים? אם לא היה לי טוב הייתי בורח.

אני טיפוס שבורח.

אני רוצה להפסיק לברוח.

אני לא בורח יותר לשום מקום.

אני בבית. מחייך. כמה זמן לא חייכתי באמת? חם לי בלב ואני חי כמו שאני רוצה לחיות.

ועדיין הרחובות זרים לי, גברים מעיפים בי מבט בוחן, חודרים לי לעצמות, חושפים את כיעורי גופי ברחוב ומחטטים בפצעי השותתים כאשר כהרף שנייה הם פונים להתעלמות. כל המסה שלי היא אוויר. כל בחור הוא תקווה, כל מבט הוא רטט, כל התעלמות היא קצר, אנדרנלין נפיץ שמרעיל את הגוף. עיקצוצים חסרי מימוש. כמה קצרים כבר עברתי מאז שעברתי לכאן? אולי זה הפז"מ האמיתי? הם אומרים לי שיום אחד אני אתקלקל. שיום אחד אני אכבה את האור ואשאיר אותו כבוי לנצח. אבל אני לא יכול לכבות את האור. לא את אור תמימותי ולא את אור תקוותי. העיר הזאת לא תנצח אותי. אתם רואים אותי ברחוב, אני יודע שאתם מזהים, אני יודע כי אני רואה את הזיק הזה בעיניים. בכולנו יש את החשמל הזה. כולנו יודעים.

אני מאמין בטוב.

אני מאמין שאני טוב.

טוב לי.

עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.

חוטא וסולח - יום כיפור תשס"ז

יש לי נטייה להתייחס לזה כאל מטלה. כל הנושא הזה של יום כיפור לא ממש בנה לו סביבה תומכת בסדר היום שלי. כלומר, עוד יום וחצי חופש ככה על הסיפתח של השבוע זה דווקא ממש נחמד, אבל אז יוצאים החוצה ומגלים שהיום אנחנו דווקא נשארים עם האנדרנלין ביד. המחזה הסוריאליסטי של האתיופית מ- AM:PM נועלת את פתח מקדש המנצ'יז הזה בוודאי ישאר חרוט אצלי לעוד הרבה זמן. אז נכון, יש את הכיף הזה של ללכת בקינג ג'ורג' על הכביש ולהשתחרר מהפרנויה שאיזה קו 24 ימעך אותי, יש את האווירה הזאת שמשרה הדממה, אולי מחר אני אלך לים... ועדיין העוצר הבלתי נתפס הזה מרטש לי את העצבים. פתאום צריך ממש לחשוב על מתי אני הולך לקנות את החלב והעיתונים שלי, לארגן לי תכנית צפייה ב-DVD ובסדרות טלוויזיה שצרובות לי ועדיין לא צפיתי בהן, ומה אם דווקא היום לא מתחשק לי לבשל לעצמי? ממש רצף מרוצץ של מטלות כבדות משקל.

סיגריה.

אני חושב על החברים שלי בקיבוץ. הם בוודאי כבר מתארגנים על סיר פוייקה, עצים למדורה וחצי טון בשר חזיר וירקות. בשעות הערב, ממש לפני שקיעה עולים על הפחנועים ושמים גז על כביש 90, לכיוון הירדן של דגניה א' לבושים בתחתונים. גדול השמן אולי יממש סופסוף את ההבטחה לעשות את זה בעירום. ככה זה, אף פעם לא ממש היתה לנו סיבה להאמין שדווקא ביום מסויים בשנה צריך לעשות חשבון נפש. להיפך, יום כיפור הוא יום חג לכל דבר וצריך לממש את הפוטנציאל עד כלות. לפחות עד סוכות. "חג כיפור שמח" אנשים מברכים אחד את השני על המדרכות, כולם ממהרים לארוחות הערב החגיגיות, עמוסות מאכלים נוטפי שחיתות. הרי ידוע לכולם שאת הארוחות הכי שוות בשנה מכינים ביום כיפור. זאת אווירה נהדרת, שמחה וכיפית. בשנים האחרונות נדמה שהקיבוץ חדל מלהתקיים וחוזר לגדולתו רק ביום אחד בשנה - יום כיפור. אנשים נפלטים מהבתים למדרכות, גם ככה אין מה לראות בטלוויזיה אז הם נכנסים לבתי השכנים ומתקיימות ישיבות פרלמנט אל תוך הלילה. מדובר בערב מכונן בתחום הרכילאיות הפוסט קומוניסטית.

ואני, שנה ראשונה שאני רחוק מכל זה ונראה כאילו נחתתי בפלנטה אחרת. פתאום אני מרגיש קדושה. כן, ממש קדושה ביום הזה. לא כמו יום שישי, אלא מן תחושה איומה כזאת של חובה מוסרית להסתגר במחשבות על חטאים וסליחות. מה עשיתי? במי פגעתי? מה המשמעות של כל זה ואיך אני ממשיך מכאן? רק לפני חודש פתחתי דף חדש במקום החדש והזר הזה וכבר הספקתי לזרוק בו כתמים. והם זועקים אלי מהלבן הזה, מאפירים שוב את החזיון.

אין דבר נפלא יותר מדף חדש. חלק, מבהיק, מתוח ונקי, מחכה ברטט להטמעת דיו שתתן לו יישות חדשה וחיובית יותר מהדף שקדם לו. כמה הייתי רוצה שאותו דף חדש יישאר חלק ובתולי לנצח. לשמר את ההתרגשות הטמונה בו, לסגור את סודותיו ומטמוניו לעד שלא יפרצו מבעד לנקבוביות השבריריות שלו. אבל זה אף פעם לא מצליח, מיד מופיעים בו קרעים וכתמים ואוסף שירבוטים מכוערים שנעשו בקלות דעת וחוסר זהירות. התרעות חוזרות ונשנות שגם הדף הזה ייצטרף אל חבריו בסל והנה אני שוב אמצא את עצמי בהמתנה לאותו דף חדש שיבוא כבר ויגאל אותי מייסוריו של עמוד זה.

ואולי זה בעצם אמור להיות ככה? אולי אנחנו צריכים להסתדר עם המחברת שניתנה לנו ולהפסיק לבזבז כל כך הרבה דפים. אט אט מחלחלת בי ההכרה שיש קיים בנמצא ועלי לזקק אותו. הרי בין שלל השירבוטים האלה בוודאי נאמרו גם כמה דברי טעם. ואולי דברי הטעם האלה היו גם חלק ממני, חלקם מופנים גם אלי, חלקם מוכתבים על ידי אחרים? אני חסר מנוחה. לילותי קצרים ומלאים שינה טרופה. אין לי את אותו שקט נפשי שמילא אותי פעם, אותה שלמות שרבים כל כך מסביבי מעידים שהיא מנת חלקם. קנאה, אכזבה, נתק רגשי, יהירות וגאווה. חטאי אוכלים אותי מבפנים ואני מצית סיגריה על מנת להרגיעם. לרגע זה נראה נכון, לרגע זה מניח את הדעת.

פגיעות היא מחלה נפוצה, איננו יכולים להמנע ממנה. גם אני נמנה על אותם בריות מצופים בעור עבה. חללים חללים נפערים בי ככל שהזמן מתעופף לי בין האצבעות. לעיתים השטף מהיר מכדי שאוכל לעמוד בפרצו ואז אני זז הצידה וצופה בשטפון שאני עצמי יצרתי והוא שוטף את הכל. גם חסרי יד ודבר בעניין. פגיעות היא עוצמה מתגברת ושלילית, אסון טבע יציר כפיי והיא משתוללת בתוכי ופוגעת בכל מי שמסביבי. הנה מטלה לשנה החדשה - נסה לשלוט ברצונותיך ויצריך. החולשה שנמצאת שם בפנים היא כוח רע המשליט תוהו ובוהו כלפי חוץ.

ואתם, אני זוכר את כולכם. פנים ושמות. אתם שנגעתם, שהתקרבתם, שרציתם, שהתחפרתם לי עמוק בנשמה והוקאתם החוצה כלאחר יד. אין בידי אלא לומר לכם סליחה. סליחה שהייתם קורבנות של חולשותי הקשות ביותר. אני דפוק רגשית ועד כמה שאני יכול לתלות את האשמה בכם, בסופו של דבר אני נותר עם אשמתי שלי, מתהפך בלילה, מחבק את הכרית ומתעורר בוקר אחר בוקר בודד ומחייך לאורם של יום ותקווה חדשים.

אופטימיות היא חוורונו של הדף החדש. לכם אני גם נותן סליחתי.

לך, שאתה שם תמיד, בכל מקום וכל זמן. הרי כפרתי בשמך פעמים רבות בעבר, אך מעולם לא כפרתי בקיומך. תמיד שרתה אהבה בינינו. אני אוהב אותך דרך יצירי כפיך, דרך קיומך הבלתי נדלה שהוא תכלית הכל. את חיי - מתנתך הגדולה ביותר לי, אני נוצר ונוטר. אין בי שנאה או רגשות אשם כלפיך, תבונתך ממלאת אותי בכל יום ויום ונותנת בי כוח לחלק מאהבתך לאנשים סביבי. אבקש ממך רק את היכולת לקבל מהם חזרה ולתת להם אפילו חצי ממה שאני רוצה. שים סוף לסבל הזה וחסל סדר דפים חדשים ארורים.

לכם אהבתי, לכם מחלתי, לכם אוסיף לחטוא. גמר חתימה טובה לכולם!