געגועי לטויצ'קה

כרגיל, דווקא ביום שממש לא בא לי לעשות שעות נוספות אני נתקע במשרד עד מאוחר. מרפי ואני חברים טובים ואני בכלל רבע סקוטי. בכל מקרה, את הטלפון האחרון הצלחתי לנתק רק ב- 13:00 ועוד נשארו לי חמישה בתי מלון שהייתי צריך להמציא למישהו באירופה במקומות שאין בהם אפילו אכסניה אחת פנויה. זה הסתיים בערך ב- 14:00 והטרמפ שלי לצפון כבר עשתה לי פרצופים של געפילטע ששמו עליו יותר מדי חזרת. מכיוון שאני יוצא מהמשרד ולא חוזר אליו עד אחרי יום כיפור (פסיכומטרי אללה ייסתור) ומכיוון שבעצם אנחנו עוברים למשרד חדש הייתי צריך לארוז את כל החפצים שלי לארגזים חומים קטנים ולכתוב עליהם "שביר" כדי שלא יחרבו לי את המרצ'נדייז של אייר פראנס ובריטיש. אני אורז את המגרות שלי, מוצא שם מסמכים ופתקים שכבר מזמן אין להם שום משמעות. המון דברים אני זורק לפח, חלק אני שומר כי הם מעלים בי חיוך. כשיצאתי משם אחרי רבע שעה בערך השולחן שלי היה מיותם וחשוף. אהבתי את המשרד הזה מאוד, היה בו מין חום אנושי כזה, קטן ואינטימי. אנחנו עוברים למשרד גדול פי ארבע בבניין זכוכית ומתכת ומתחת מסעדה רוחשת ורועשת. מפינת הרחוב השקטה שלנו אנחנו עוברים למרכז הקלחת של רחוב הברזל. יהיה לי קצת קשה להתרגל אני מניח.

אחרי שלוש שעות של פקקים הצלחתי להגיע לכפר תבור. אבא שלי בא לקחת אותי משם עם המזדה שלנו, חורק בלמים בסיבוב של הכיכר ומחריד את מנוחת החג של המושבה עם קרידנס קלירווטר בווליום בלתי אנושי. הוא חווה עכשיו תחייה מחודשת של השנים ההן, שהיה נער פוחז, גונב טרקטורים מהגד"ש ומשדל נערות תמימות מקיבוצי האזור לבוא אליו לשמוע תקליטים. עד היום הוא שומר בקנאות על הפטפון הישן ועל האוסף העצום של התקליטים שלו. מאז שגילה את עולם תוכנות שיתוף הקבצים הוא אדם מאושר. המחשב שלנו, שפעם היה עגלה מקרטעת שלא מסוגלת לסחוב אפילו סוליטייר פשוט, הפך לג'וקבוקס צבעוני שפולט צלילי ניל יאנג, ג'ו קוקר, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון כמו היה במת מופעים בוודסטוק. אבא שלי מתרווח בכיסא ומזייף באושר אל חלל המכונית. מפעם לפעם הוא עוצר את השיחה ומגביר את המוזיקה, שואל: "את זה אתה מכיר? אתה יודע מה הסיפור של השיר הזה? אחחח... הכרתי פעם בחורה....". זה תמיד קשור לבחורות וזו תמיד אהבה. מבחינתו למוזיקה אין כל קיום אחר. אני אוהב לראות את אבא שלי מתרפק על הזכרונות האלה שלו. אני לא יודע איך הייתי מתייחס לשירים האלה אם הם לא היו חלק מהנוסטלגיה הזאת.

ארוחת חג בחדר האוכל. מגישים געפילטע בקונטיינר גדול עם חזרת וגזר וכל מה שצריך. סבתא רוטנת: "פעם היו מכינים פה געפילטע אמיתי. היום סתם קונים". סבא מוסיף בהטעמה שלפחות על הקניידעלאך לא ויתרו פה, אבל למה זה רק בפסח? יונה מהאקונומיה עוברת על התפוחים החתוכים שמרוכזים סביב קערת הדבש הגדולה. היא בודקת אותם קצת לוודא שהם לא משחירים חלילה והיא נראית מרוצה. התפוחים האלה בהחלט ימשיכו איתנו גם למחר ולשאר ימי החג, את שאר התפוחים נוכל לשמור לדגלים של שמחת תורה. הכל בסדר, כלום לא השתנה.

הרבה אורחים בחדר האוכל. כמעט כולם חזרו לקיבוץ לרגל החג. בני הכיתה שלי, מפוזרים בתפוצות ככל שיהיו, הציגו נוכחות מלאה. את כולם פוגשים בחדר האוכל והשולחנות תפוסים כולם. מי שלא שמר לעצמו מקום מראש עומד עכשיו עם מגש האוכל מבולבל ולא מוצא היכן לשבת. כל החברים ישובים סביב השולחנות בבגדי חג ורחש השיחות משתיק כל צליל אחר. כולם כבר כאן – אפשר להתחיל במלאכת העידכונים: מי בגד במי? את מי פיטרו ולמה? מה ההיא עשתה ואיך היא העזה? שמעתם על הבן של זה? אומרים שהבת שלהם אנורקסית... דברים כאלה. זה באמת מעניין ובאמת נחמד לי לשמוע את כל זה. קצת תחושה של בית, קצת תחושה של שייכות. מזמן לא הרגשתי ממש שייך למקום. על כל ההתרחשות הזו צופה הקיר המזרחי שעליו תלויות עכשיו שלוש מפות ענקיות שמציגות את תהליכי השדרוג שהולכים לעבור על הקיבוץ שלנו. יותר שטחים מסחריים, יותר כבישים, יותר יחידות דיור לתושבי חוץ. על חשבון מה זה מגיע? קצת קשה להגיד מהמפות האלה כמובן, אבל תסמכו על הרחש המחריש שהוא כבר ימצא את המגרעות.

למחרת בערב אני נוסע עם כמה חברים לסירין. רוצים לראות שקיעה מנקודת התצפית של החללית. כבישי העפר האלה מוכרים לנו טוב: עולים בעליה המפותלת של מנחמיה ואז ימינה לכיוון המחצבה, לכיוון האלה האטלנטית שצופה על העמק שלנו כבר עשרות אם לא מאות שנים. אבל הנה משהו חדש - איזור צבאי סגור וש.ג. אומלל עם קסדה ואפוד חוסמים לנו את הדרך. מה לעזאזל הוא עושה פה עם אפוד וכוננות? הוא מסמן לנו להסתובב ולנסוע משם. מאחוריו ממוקמת סוללה אדירה של חמישה משגרי פטריוט שהוצבו שם להגן על האזור. רוחות קדים מנשבות מכיוון הגולן ופתאום זה מכה בי: שנה עברה מאז המלחמה ההיא והנה אנחנו בפתחה של מלחמה חדשה. אף אחד לא יודע לאן זה יגיע אבל סוללה מעל הבית שלי זה משהו שבטוח לא מבשר טובות. פתאום העמק שלנו שוב בחזית, פתאום הנוף המרטיט הזה צופן בחובו גם את העצב והצלקות השותתות שהותירו המלחמות ההן. המלחמות שמאיימות לשוב ולהחריד את הדממה השלווה הזאת. דממה שנראית מעיקה עכשיו יותר מתמיד.

אנחנו משנים כיוון ונוסעים לסוכה הישנה של אפיקים. פעם זו הייתה פינת חמד, כל הגד"שניקים היו מגיעים לכאן בהפסקות בוקר וצהריים לאכול, מתרוצצים בשדות אחרי המתנדבות הסקנדינביות ומעשנים דברים שהיום אנחנו יכולים רק לחלום עליהם. במרוצת השנים המקום הזה ננטש, אבל עדיין זכה לעדנה בזכות פעילויות שהיו עושים לנו בתור ילדים ביסודי. בעיקר זכורה לי תחרות עפיפונים אחת ביום העצמאות ה- 40 למדינה. התמונה של עפיפונים צבעוניים תלויים מעל שדות זהב והפינה הירוקה והקסומה הזאת שישבנו בה אחר כך עד הלילה ועשינו קומזיץ, התמונה הזאת חרוטה לי בנוסטלגיה הפרטית שלי, בספר שלי שאליו אני חוזר לעיתים כשאני מביט אחורה. אנחנו יושבים על הטרסה המוזנחת הזאת, קוצים כבר השתרשו במשטחי הבטון המיותמים והבקתה רוחשת זוחלים וקיני סנוניות. השמש שוקעת מאחורי הר תבור, מאריכה את הצללים של הרגע הסוריאליסטי הזה, מותחת את הנוסטלגיה הזאת עד שנעלם אחרון הפסים האדומים מעל הואדי.

בערב יש אירוע בבית הקפה שלנו: אמוץ ומוריס בערב שירי ביטלס. על מסך גדול מקרינים את המילים, אמוץ שר, מוריס דופק על הפסנתר כאילו אין מחר וצווח קולות רקע וליווי. פה ושם מעלים מישהו שרוצה לשיר ומקדישים שירים. האווירה מחשמלת באופן מפתיע. מסתבר שאנשים עדיין מסוגלים ליהנות מאירועים כאלה. עדיין מחפשים את היחד והקולקטיביות. אין דברים כאלה בתל אביב וזה כל כך חסר. אושפיק אומר לי שחבל שלא הייתי כשעשו את הערב הזה בבאר שלנו. זה היה פי אלף יותר שמח. ואני מחייך וחושב שמעולם לא חימם לי כל כך את הלב לשמוע את הביטלס ובכלל – המון זמן לא הרגשתי כל כך טוב בקיבוץ.

לפני שאני נוסע חזרה לתל אביב אני לוקח את המזדה ומתחיל לנסוע לבד. אני אוהב לעשות את הסיבוב הזה לפעמים, רק אני והאוטו והנוף שמסביב. אני עובר ליד מטעי הבננות של מסדה ושער הגולן ומתחבר לכביש 98 שמטפס לכיוון מבוא חמה. הגבול והחפיר משתרעים לרגלי, מזהיבים לקרני אחר צהריים מאוחרות, הירמוך מנצנץ למטה ורק הג'יפים של צה"ל שמסיירים למטה בתכיפות מוגברת נותנים לך סיבה להאמין שמשהו פה לא בסדר. כשמסתיימות העליות אני נותן גז חופשי, מזניק את האוטו ל- 180 קמ"ש עד שהוא כבר מחרחר. כביש ישר נקי ממשטרות ומכמונות מהירות – זה מגרש הניסויים של המדינה. תוך חמש דקות אני כבר פונה לכיוון הירידות של סוסיתא, מנווט בין כל המהמורות בכביש הישן הזה. הבריטים סללו אותו ומאז אף אחד לא נגע בו. מהמורות הטנקים שטיפסו בו במלחמת ששת הימים עדיין קיימות ומתרחבות יותר ויותר. אם מישהו מחפש הזנחה של משרד התחבורה אז שיבוא לפה. רמת הגולן מלאה בבורות האלה. אחרי שעוברים את סוסיתא הכביש פורץ החוצה אל מחוץ לקירות ההר שחוסמים אותו ומולי משתרעת הכינרת במלוא הדרה. כמו שאני כבר רגיל, אני עוצר את האוטו ויוצא לעשן.

מול הנוף הזה, הבית הזה אני לא יכול שלא להרגיש מועקה. ואני לא יודע להפריד האם זו מועקה של דמעות געגועים, או שמא זו אותה מועקה שגרמה לי ללכת? אני, שברחתי מפה, שיצאתי והלכתי הכי רחוק שאני יכול, שלא יכולתי להמשיך לחיות פה מרוב שהיה לי רע. זה אני, אותו אחד, אני שעומד פה עכשיו. האם יכול להיות שאני מתגעגע? ואולי זו הדאגה הנוראית הזאת שמשהו יקרה פה שגורמת לי כל כך להתגעגע? מה עוד נשאר לי פה? זכרונות ורגעים שצפים ועולים כל הזמן. האם הזכרונות האלה הם באמת מה שהייתי רוצה לחזור אליו? בדרך למטה כבר ברור לי מה עלי לעשות. זה קשה, אבל כדי שיהיה טוב, חייבים לטעות את הרע. דברים חייבים להשתנות ומה יותר טוב משנה חדשה להחלת חוקים חדשים? אני מתחייב מול הכינרת וההרים להרפות מהעבר. לוותר על כל מה שהחזיק אותי במקום, על כל מה שמנע ממני לטפס למעלה, על כל ההרגלים הרעים.

אופטימיות היא חוורונו של הדף החדש. בל נשכח גם את זאת. חייב להיות טוב!

שנה טובה!