סיגריה.
אני חושב על החברים שלי בקיבוץ. הם בוודאי כבר מתארגנים על סיר פוייקה, עצים למדורה וחצי טון בשר חזיר וירקות. בשעות הערב, ממש לפני שקיעה עולים על הפחנועים ושמים גז על כביש 90, לכיוון הירדן של דגניה א' לבושים בתחתונים. גדול השמן אולי יממש סופסוף את ההבטחה לעשות את זה בעירום. ככה זה, אף פעם לא ממש היתה לנו סיבה להאמין שדווקא ביום מסויים בשנה צריך לעשות חשבון נפש. להיפך, יום כיפור הוא יום חג לכל דבר וצריך לממש את הפוטנציאל עד כלות. לפחות עד סוכות. "חג כיפור שמח" אנשים מברכים אחד את השני על המדרכות, כולם ממהרים לארוחות הערב החגיגיות, עמוסות מאכלים נוטפי שחיתות. הרי ידוע לכולם שאת הארוחות הכי שוות בשנה מכינים ביום כיפור. זאת אווירה נהדרת, שמחה וכיפית. בשנים האחרונות נדמה שהקיבוץ חדל מלהתקיים וחוזר לגדולתו רק ביום אחד בשנה - יום כיפור. אנשים נפלטים מהבתים למדרכות, גם ככה אין מה לראות בטלוויזיה אז הם נכנסים לבתי השכנים ומתקיימות ישיבות פרלמנט אל תוך הלילה. מדובר בערב מכונן בתחום הרכילאיות הפוסט קומוניסטית.
ואני, שנה ראשונה שאני רחוק מכל זה ונראה כאילו נחתתי בפלנטה אחרת. פתאום אני מרגיש קדושה. כן, ממש קדושה ביום הזה. לא כמו יום שישי, אלא מן תחושה איומה כזאת של חובה מוסרית להסתגר במחשבות על חטאים וסליחות. מה עשיתי? במי פגעתי? מה המשמעות של כל זה ואיך אני ממשיך מכאן? רק לפני חודש פתחתי דף חדש במקום החדש והזר הזה וכבר הספקתי לזרוק בו כתמים. והם זועקים אלי מהלבן הזה, מאפירים שוב את החזיון.
אין דבר נפלא יותר מדף חדש. חלק, מבהיק, מתוח ונקי, מחכה ברטט להטמעת דיו שתתן לו יישות חדשה וחיובית יותר מהדף שקדם לו. כמה הייתי רוצה שאותו דף חדש יישאר חלק ובתולי לנצח. לשמר את ההתרגשות הטמונה בו, לסגור את סודותיו ומטמוניו לעד שלא יפרצו מבעד לנקבוביות השבריריות שלו. אבל זה אף פעם לא מצליח, מיד מופיעים בו קרעים וכתמים ואוסף שירבוטים מכוערים שנעשו בקלות דעת וחוסר זהירות. התרעות חוזרות ונשנות שגם הדף הזה ייצטרף אל חבריו בסל והנה אני שוב אמצא את עצמי בהמתנה לאותו דף חדש שיבוא כבר ויגאל אותי מייסוריו של עמוד זה.
ואולי זה בעצם אמור להיות ככה? אולי אנחנו צריכים להסתדר עם המחברת שניתנה לנו ולהפסיק לבזבז כל כך הרבה דפים. אט אט מחלחלת בי ההכרה שיש קיים בנמצא ועלי לזקק אותו. הרי בין שלל השירבוטים האלה בוודאי נאמרו גם כמה דברי טעם. ואולי דברי הטעם האלה היו גם חלק ממני, חלקם מופנים גם אלי, חלקם מוכתבים על ידי אחרים? אני חסר מנוחה. לילותי קצרים ומלאים שינה טרופה. אין לי את אותו שקט נפשי שמילא אותי פעם, אותה שלמות שרבים כל כך מסביבי מעידים שהיא מנת חלקם. קנאה, אכזבה, נתק רגשי, יהירות וגאווה. חטאי אוכלים אותי מבפנים ואני מצית סיגריה על מנת להרגיעם. לרגע זה נראה נכון, לרגע זה מניח את הדעת.
פגיעות היא מחלה נפוצה, איננו יכולים להמנע ממנה. גם אני נמנה על אותם בריות מצופים בעור עבה. חללים חללים נפערים בי ככל שהזמן מתעופף לי בין האצבעות. לעיתים השטף מהיר מכדי שאוכל לעמוד בפרצו ואז אני זז הצידה וצופה בשטפון שאני עצמי יצרתי והוא שוטף את הכל. גם חסרי יד ודבר בעניין. פגיעות היא עוצמה מתגברת ושלילית, אסון טבע יציר כפיי והיא משתוללת בתוכי ופוגעת בכל מי שמסביבי. הנה מטלה לשנה החדשה - נסה לשלוט ברצונותיך ויצריך. החולשה שנמצאת שם בפנים היא כוח רע המשליט תוהו ובוהו כלפי חוץ.
ואתם, אני זוכר את כולכם. פנים ושמות. אתם שנגעתם, שהתקרבתם, שרציתם, שהתחפרתם לי עמוק בנשמה והוקאתם החוצה כלאחר יד. אין בידי אלא לומר לכם סליחה. סליחה שהייתם קורבנות של חולשותי הקשות ביותר. אני דפוק רגשית ועד כמה שאני יכול לתלות את האשמה בכם, בסופו של דבר אני נותר עם אשמתי שלי, מתהפך בלילה, מחבק את הכרית ומתעורר בוקר אחר בוקר בודד ומחייך לאורם של יום ותקווה חדשים.
אופטימיות היא חוורונו של הדף החדש. לכם אני גם נותן סליחתי.
לך, שאתה שם תמיד, בכל מקום וכל זמן. הרי כפרתי בשמך פעמים רבות בעבר, אך מעולם לא כפרתי בקיומך. תמיד שרתה אהבה בינינו. אני אוהב אותך דרך יצירי כפיך, דרך קיומך הבלתי נדלה שהוא תכלית הכל. את חיי - מתנתך הגדולה ביותר לי, אני נוצר ונוטר. אין בי שנאה או רגשות אשם כלפיך, תבונתך ממלאת אותי בכל יום ויום ונותנת בי כוח לחלק מאהבתך לאנשים סביבי. אבקש ממך רק את היכולת לקבל מהם חזרה ולתת להם אפילו חצי ממה שאני רוצה. שים סוף לסבל הזה וחסל סדר דפים חדשים ארורים.
לכם אהבתי, לכם מחלתי, לכם אוסיף לחטוא. גמר חתימה טובה לכולם!
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה