כמו אוויר לנשימה

בואו נתחיל מזה שלא היו לי הרבה ברירות. כלומר, ברור שהיו רק שתיים: להתחיל לעשן או לא להתחיל לעשן. ומתוכן, לילד בן 16, שפעמיים בשבוע קרעו אותו מהמיטה ב- 2 לפנות בוקר לחליבת בוקר בגשם אכזרי ובטמפרטורות שהשתיקה יפה להן, הייתה רק ברירה אחת רלוונטית באמת. בחליבות תמיד היה איתי עוד רפתן שחוץ מלדרמן ושוקר בשביל הפרות העקשניות תמיד הייתה לו בכיס גם קופסא ירוקה מלאה בכל הטוב המסריח שדובק יכולה להציע.

אתם מבינים, זה פשוט לא יכול לקרות אחרת כשאין אף התרחשות בחוץ שממש שווה התייחסות של פאן וגם בפנים לא ממש נחמד. כוס קפה, כמה פתי בר בשביל להגיד שדואגים לעובדים וכמובן שמקלות הבריאות הלבנים חומים האלה היו חיוניים להפקת האדרנלין הדרוש להתנעת הגוף בתנאים הבלתי הולמים גיל התבגרות בעליל. אז בחליבות האלה הייתי משנורר. מעשן סיגריה ומתהלך מעופף במשך שעות. מסוחרר מהרעל הזה שנכנס לורידים ומתפעל לי את הגוף הקפוא. סיגריה לתחילת חליבה וסיגריה בסוף. ושלא תבינו לא נכון - קיבלתי כל חיזוק אפשרי לעניין, ככה שכל העסק נראה הגיוני לחלוטין.

בבית הספר הקיבוצי שלנו העישון היה סוג של טאבו כמו בכל בי"ס. ברור שאסור לעשן, אבל ישנם שטחים מפורזים. השטח המפורז אצלנו היה הוואדי, מן ערוץ אכזב פצפון בתוך שטח ביה"ס, שיורד עד למקום בו ניצבה הגדר, שמעבר לה השתרע החוף של קיבוץ כינרת והירידה לירדן. בשנים הראשונות אף אחד לא הפריע להתרחשות החטאים המתוקים של הוואדי. בשנתיים האחרונות החלו להופיע סיירות של מורים ולחלק השעיות ועונשים לתלמידים הסוררים. תגובתנו הייתה הצתה נונשלנטית של עוד נובלס איכותית. אם מישהו היה מגיע עם נובלס לייטס ידעת שמדובר באנגינה לפחות אם לא דלקת ריאות חמורה. אם מישהו היה מדליק משהו אחר - הוא לא משלנו. הוא מהמושבה או מהישובים של פוריה או רחמנא ליצלן טברייני!

וככה התעצבה דמותי כמעשן משנורר. סיגריה או שתיים ליום לא יותר מזה. הביקורים בוואדי הקסום נהיו תכופים יותר ויותר והביקורים בכיתה קצת פחות. הצלחתי לסיים בי"ס עם בגרות מלאה ובלי לקנות אפילו קופסת סיגריות אחת. אבל החליבות נמשכו והפתרון השפוי למצבים פוסט טראומטית כמו השכמה אחרי לילה ללא שינה היה הצתת מקל בריאות נוסף.

לאחר שנתיים של שנירור אינסופי התגייסתי סופסוף לצבא ההגנה. קיבוצניק צעיר מלא רוח קרב שהגיע לבקו"מ עם פרופיל 97 ויצא משם אחרי שבוע עם 45. אולי יום אחד אני אספר לכם גם את הסיפור הזה אבל בינתיים מה שחשובה פה היא הנקודה הקריטית: שבוע בבקו"מ! עם מיטב בני עיירות הפיתוח וישראל השלישית, שבינתיים כבר הפכו להיות חברי הטובים. לילות ארוכים באוהלים המחניקים של תל השומר, תורנויות מטבח מהסוג המדכא ביותר שניתן להעלות על הדעת והרגשה כללית שימי התמימות הקיבוצית ולגיטימיות השנירור הנה קרבים הם והולכים לקיצם המר. ביום האחרון שלי בבקו"מ צעדתי מלא ביטחון לשק"מ וקניתי לעצמי קופסת נובלס ציונית משלי. 20 סיגריות שלמות רק בשבילי! ברור שמכאן העניינים יכולים רק להתדרדר.

והם התדרדרו כמובן. ארבע קופסאות נובלס בשבוע בזמן הטירונות הג'ובניקית שלי ליתר דיוק. העורקים שלי בלעו ניקוטין בתאווה כמו קוקיצה חסרת מעצורים בלילה קדחתני במרתף באלנבי. רגעי העישון התרבו ככל ששגרת היום הפכה לקבועה וכללה יותר ויותר הפסקות או אירועים דורשי עישון כמו המתנה למטווח או איסוף בדלי סיגריות משטח המאהל. כמו שנאמר – הרבה ברירות לא היו לי. מהר מאוד מצאתי את עצמי בסיטואציות משיר של מאיר אריאל. אני מתעורר בשביל לעשן, שותה קפה בשביל לעשן, קורא עיתון בשביל לעשן, מחרבן בשביל לעשן וחושב בעיקר על הסיגריה הבאה ובעיקר על זאת המתוקה שתבוא לפני השינה.

כיום, חמש שנים לאחר אותה טירונות מכוננת ולאחר התקף ניקוטין טראומטי שגרם לי להיפרד בעצב מהנובלס האהובות שלי ולסור מדרך הישר אל חיק הווינסטון לייטס, עדיין אני אוחז במקל הסרטן המסמא הזה. אני מכור ואני אוהב את זה. אם ארצה להפסיק עכשיו לא אוכל להתיימר שיהיה בזה שמץ של קלות דעת או קלות מעשה. מילד בן 16 פוחז ואוויל גדלתי להיות בן 24 צעיר ודינמי, חופשי מכל עול שהיה מונח עליו בקיבוץ. רק הסיגריות ממשיכות להבהב ולפמפם לי את אותו אדרנלין, סם חיי שהשתרש לי כבר עמוק בנימים. תביעת שייכות לפרובינציה המקוללת שממנה הגעתי.

כמה אני אוהב את הסיגריות שלי. הן מעניקות לי רגעי קסם, מאירות את הבדידות שלי באור עמום ורומנטי להדהים, נושפות עלי ערפל סמיך של מסתורין מחמיא, דואגות לי לתעסוקה ברגעים מביכים ומהוות בסיס איתן ובטוח לשגרת יומי. הצרות הרעות ורגעי המתח והכעס נהדפים בקלות בשאיפות קצובות ואיטיות, סל רעיונות ויצירתיות כמו נשפך על שולחני עם כל מציצה תאוותנית. רק מעשן קבוע יוכל להבין את העונג הזה שמקלות הרעל האלה יכולים לספק לבנאדם. הרוגע הזה שהם משרים, הידיעה שמה שלא יקרה תמיד תהיה שם סיגריית נצחון ועוד הרבה לאורך הדרך שיעזרו להגיע לסוף בשלום.

והסוף רק מתקרב יותר ויותר במשחק הרולטה הזה ואני יודע ונכנע ליצריי פעם אחר פעם.

מי ייתן וזו תהיה השנה האחרונה שהרעל הזה ישלוט לי בחיים. זכות הבחירה שוב בידי! האם אצליח לנצח את שאר הברירות? אל תדאגו, זה לא הולך להיות בלוג על הפסקת העישון שלי. אני לא מפסיק בקרוב זה בטוח. עם כל הלחץ הזה שיש עכשיו... מי יכול בכלל לחשוב על להפסיק?