יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

פוטנציאל פעולה

אני מנסה לכתוב כבר יומיים וכל מה שיוצא הם רצפים לא ברורים של דברים שאמורים לבטא את איך שאני מרגיש. איכשהו ברגע שהמילים האלה עוברות את המקלדת הן נראות לי תלושות ומיותרות, קליפות שום מתעופפות ברוח הבקספייס. זה בעיקר בגלל שאני לא באמת יודע למקד את מה שעובר לי בראש. אני מנסה לסכם את מה שאני יודע מול מה שאני חושב, את העובדות הפנימיות שלי אל מול המציאות, מנסה להתאים את החלקים של הפאזל המופרך הזה ושום דבר לא מתחבר לי כמו שצריך.

אני יודע שפגעו בי. אני יודע, בתוך תוכי, שהפגיעה הזאת היא לא אהבה נכזבת או כל שטות אחרת שמנסים לרכך איתה את המכה הזאת. גם אם זהות הרוצח לא ידועה, הפעולה שלו היא פגיעה ישירה בי ובחברים שלי, בכל אלה שאוהבים קצת אחרת, בכל אלה שחיים אחרת, שנראים אחרת ומתנהגים אחרת. ושלא תבינו לא נכון, אני מוקף סביבה תומכת ואוהבת. מעולם לא נפגעתי מהומופוביה אלימה ומעולם לא נתקלתי בדעה קדומה על הומואים שלא הצלחתי לשנות. אבל אני יודע – יכולתי להיות גם אוחצ'ה מוחצנת, יכולתי להיות גם טרנסג'נדר, יכולתי להיות גם דו. יכולתי להיות כל אותם תתי מיעוטים שסופגים את מירב החבטות וזועקים לשמיים את העובדה הניצחת שאנחנו נוטים לשכוח אותה לעיתים קרובות מדי: אנחנו מיעוט נרדף. כולנו! אנחנו קהילה מובדלת, שהחברה מסביבה מוצאת אותה מספיק מוגדרת כדי לאפשר תקיפה כזאת כנגדה. וזה לא שאנחנו לא אלה שהגדרנו את עצמנו, זה פשוט שלא הייתה לנו ברירה אחרת!

והידיעה הזאת – ההבנה הזאת - חופרת בי. היא מטשטשת את כל מה שמסביב ויוקדת בליבה שלי, בקיום ובמהות שלי. הוא פגע בי כי אני זה אני. לא בגלל מה שעשיתי, לא בגלל מה שאמרתי, לא בגלל שהחצנתי או בגלל שהסתרתי, אלא בגלל מי שאני. בלי הנחות, בלי הפרדות, הוא כיוון נגדי כפי שהוא כיוון נגד כל בן קהילה אחר.

אני מניח שמכאן והלאה דברים לא אמורים להיראות אותו דבר. כשגרתי בתל אביב שכחתי מכל החושך ששורה בפריפריה. היום, כשאני כאן בחזרה אני מוקף בבועה שיצרתי לעצמי. בועה שבה אני מחוץ לארון וכולם בסדר עם זה ואין שום סיבה להאמין שמישהו בחוץ סובל בדיוק מאותן התחבטויות שאני סחבתי איתי במשך 23 שנים. אבל הנה, בסופו של דבר אתה נאלץ להבין שהדרך היא אותה דרך, התחנות הן אותן תחנות ורק האנשים שעולים ויורדים בהן משתנים. אתה ממשיך הלאה, זה לא אומר שלא נשאר כלום מאחוריך. ואותם נערים, שעכשיו מבקשים חריץ בארון שיוכלו לפרוץ ממנו, קיבלו טריקה עזה ונועלים עצמם מבפנים מרוב פחד שאלה יכלו להיות גם הם, בכל מקום אחר. בלי תקווה הם לא ייצאו, בלי תקווה גם אנחנו לא היינו יוצאים. אלה לא רק הדיבורים שלנו אלא גם המעשים שלנו שיוכיחו שגם לנו מגיע ושאנחנו כאן.

אני כאן. ועוד לא יודע לאן אני ממשיך ואיך אני פועל, אבל היריות בנחמני פוצצו בי מכלול שלם של רגשות שלא מרפים ומעסיקים אותי בלי הרף. אני חייב לעשות משהו, חייב לפעול. הפוטנציאל כבר כאן והוא קיים. אני יוצא לדרך.

תגובה 1:

  1. קל להזדהות, עם הכותב. כאדם מחוץ לארון, שחי בפריפריה, לא פעם מנקרות בראשי המחשבות, מה ואיך אני צריך לעשות.
    קיימת תחושה חזקה של רצון לעשות, יחד עם מבוכה והיסוס, איך וכיצד לבחור במהלך הנכון, מהלך שיביא לתוצאות, מהלך שיעשה טוב לאחרים וגם לי.
    אסטרטגיה :-)

    השבמחק