כבר מיום ראשון אני מוצף במסרים מכל מיני כיוונים שאני פשוט ח-י-י-ב להושיב את עצמי מול הערוץ הראשון ולראות את הסרט של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" (ניסיתי מליון ואחת ווריאציות ואין שום דרך לשלב את השם הזה במשפט כך שיישמע מחודד או שנון). סמסים, טוויטרים, סטטוסים בפייסבוק ומה לא – אי אפשר היה להתחמק מההלך הכללי שביום שלישי בערב ייפול דבר במדינת ישראל וירעיד את המפה התקשורתית.
אז מה נראה לכם? ברור שצפיתי! שאני אפספס?! ותנו לי לספר לכם – אור ליום רביעי השמש זרחה כסדרה. אפילו היה חם. העניין הוא כזה: אני לא איזה מבקר טלוויזיה מבריק וגם לא ממש שוחה בכל הרפש הזה של פוליטיקה והון ושלטון וכלכלה וכאלה, אבל אני יודע לזהות מתי מנסים לעשות עלי מניפולציות ורוזנטל אפילו לא עושה את זה בצורה מעודנת, בואו נאמר שגם לא ממש מתוחכמת. כבר בתחילת הסרט הוא מכשיל את עצמו באופן שישליט על כל מה שיבוא אח"כ טעם נפגם. כאשר הוא מגולל את סיפורה ההיסטורי של משפחת עופר הוא מטריח את הצופה גם בהיסטוריה של משפחתו שלו ובהיסטוריה האישית שלו בתור עיתונאי. המסר הוא ברור: בד בבד עם צמיחתה של המפלצת הקפיטליסטית צמחה גם דמותו של הלוחם הסוציאליסט האחרון – הלא הוא רוזנטל בכבודו ובעצמו – והוא ורק הוא יוכל לכרות את ראשה (המפוצל, כמובן) של המפלצת האיומה. בתסריט שכמו לקוח ממערבון זול במיוחד מציב רוזנטל את עצמו אל מול האחים עופר לדו-קרב אחרון וחסר סיכוי – כיצד ינצח הבורג את המכונה?
ברגע שאדם בר-דעת צופה בפתיח שכזה הוא מבין ששוב אין תועלת בבולדוג שקנינו לנו לשמירה. הון-שלטון היא אחת המשוואות החמורות ביותר המאיימות על קיום הדמוקרטיה, ומדינת ישראל כך נראה, טרחה להפריט גם את ערכיה הבסיסיים ביותר. פלורליזם? שוויון הזדמנויות? ברור שיש – אבל כמה אתה מוכן לשלם בשבילם? הימצאותם של למעלה מ- 40% מנכסי המדינה בידי מספר מצומצם של משפחות האלפיון העליון שם אותנו במקום שנקודת האל חזור כבר רחוקה ממנו שנות אור. לתקן לא בטוח שאפשר, אבל למנוע מהמצב להידרדר עוד יותר, אפשר בהחלט. לשם כך אנו זקוקים לתקשורת עירנית, לציבור קשוב ולמערכת משפטית בעלת שיניים. בפועל, המערכת המשפטית מסורסת על ימין ועל שמאל והציבור נאלץ לספוג פעם אחר פעם גזירות חדשות, אשר תורמות לחוסר היכולת הכללית שלו להגיב. התקשורת מצידה כפופה לשיקולים כלכליים של… ובכן של אותן משפחות בדיוק שעליהן היא אמורה לשמור.
אין לי מילים מספיק גדולות להסביר למה הסרט הזה הוא כל כך חשוב ולמה הוא כל כך נחוץ בנוף תקשורתי כמו שקיים כאן כיום. בגלל שכך אין לי מילים מספיק בוטות כדי להסביר את האכזבה שאוכלת אותי מאז שצפיתי בו. רוזנטל ניכס לעצמו את המאבק נגד השחיתות. זה לא מאבק שלי ושלכם. זה מאבק של רוזנטל באחים עופר. קשה מאוד להתעלם מהתחושה הקשה שיש כאן משהו שלא מספרים לנו, משהו אישי הרבה יותר מהפרטת בז"ן וצים. קיים משהו בבסיס המערכה הזאת שצובע את כל מסע הצלב הזה בצבעים מסריחים של צביעות איומה. קשה לשים את האצבע איפה בדיוק זה בא לידי ביטוי, אבל הלהט הקדמון למשל בו שועט רוזנטל לעבר סמי עופר עם המצלמה ורודה בו על תרומתו למוזיאון תל-אביב, הלהט הזה נראה קצת מעורבב עם חומרים שאינם עיתונאים גרידא, חומרים, שאם היו מוצפים אל פני הקרקע, היו מן הסתם נחשבים כהפרה חמורה של אתיקה עיתונאית.
אבל רגע, האחים עופר תבעו 3.5 מליון ממיקי רוזנטל. גם הם פועלים נגדו בכלים שיש בידיהם, אז מה רע שהוא נלחם בהם בכלים שיש ברשותו? הבעיה היא בעיה אתית מרכזית: תקשורת היא כלי ציבורי. זה שאתה עיתונאי ויש לך מצלמה וסלולרי מלא בטלפונים של אנשים חשובים, לא מתיר לך לעשות בהם שימוש כדי למגר את אויביך האישיים. יש גבול דק מאוד בין עיתונאות חוקרת לעיתונאות משמיצה ומטרידה. משנחצה הקו הזה כל תוצאה שתצא אינה עיתונאית והיא לוקה בחטא הסובייקטיביות. בכל כתבה עיתונאית קיים בסיס סובייקטיבי, אך ברוב המקרים הוא נסבל. רוזנטל, משהרגיש כי הוא הולך לאיבוד, התחיל להשתמש במניפולציות הכבדות ביותר – ציניות, לעג ובריונות עם המצלמה. זה פספוס טרגי של תחקיר עיתונאי חשוב מאין כמוהו. פספוס שמגמד את מימדי הבעיה שבה הוא מטפל למימדים של זבוב: זה מעצבן וזה תמיד מסתובב באוויר, אבל זה לא באמת מזיק.
אם רוזנטל היה מתעסק פחות באחים עופר ויותר בתחקיר שלו הוא היה מגלה שהחומרים הטובים ביותר נמצאים לו מתחת לאף. למשל, אלי גולדשמיט – פעם ח"כ ויו"ר ועדת הכספים. היום? עו"ד של האחים עופר. יותר מזה בשביל הון-שלטון? יותר מזה בשביל שחיתות פוליטית? הלוואי ואזכה לראות כי התבדיתי, הלוואי והסרט הזה יכה את הגלים שלהם הנושא הזה ראוי, הלוואי ונתעורר. בינתיים, נראה כי כלב השמירה של הדמוקרטיה לא מסוגל לפתוח עיניים אפילו על עצמו.
רשומות
גם אני צפיתי בתשומת לב רבה.
השבמחקעם כל הביקורת שלי על רונזנטל הדבר הכי רע שאפשר להגיד עליו זה שהוא לא עיתונאי דגול אלא סתם נודניק אבל זה לא פשע.
גם על האחים עופר קשה לכעוס, הם אנשי עסקים, הם באו להרוויח וזה הם אכן עושים ובגדול.
מי שבאמת הרגיז אותי זו הממשלה ופקידיה שהוציאו אותנו אזרחי המדינה פראיירים...
תמיד חשדתי בזה שעובדים עלינו וגונבים מאיתנו, עכשיו גם הבנתי איך למה וכמה.
יצאתי כועס מאוד מהסרט הזה, כועס בעיקר על הטיפשות והתמימות שלנו כאזרחים וגם קצת מפוחד כי מקום העבודה שלי נמצא בערך חצי ק"מ בקו אוויר מהלבניות של בז"ן.
כשאני אחטוף סרטן אני אדע מי אחראי, זה לא יעזור לי הרבה אבל לפחות אני אדע את מי להאשים.
) :
עלי: (דבר ראשון)
השבמחקלא ראיתי את הסרט למרות שעידו התרה בי לראות אותו אין ספור פעמים.
אני שואל את עצמי האם זה האסקפיזם שבחרתי לי כדרך חיים או שמראש אמרתי לעצמי שזה קרב אבוד.
כך או כך לא חשתי שזה מה שישנה את העולם שלי ואני גם כך לא האקטיביסט הכי מעורה שיש כך שאני מניח שחשיבותו של הסרט הוא בהעלאת הנושא על פני השטח.
מה שעוזר לעניין לאין שעור הוא העובדה שההקרנה שלו היא משהו גדול, כי היה אסור והיה משפט והסרט הזה הוא אירוע, לא סרט.
ככזה כבר אין שום בצפיה עצמה בסרט אלא בשמיעה מחבר בעבודה "ראית אמש?" ובזה תם הרישום שלי בראש לגבי רמת ההצלחה של הסרט. שאלו בעבודה? מיקי הצליח. יופי לו, להקריב את עצמו על מזבח הלוחמה בשלטון זה נורא דון קיחוטה מצידו.
מה קורה מפה והלאה? אני מניח שהשיירה תמשיך לעבור הרבה אחרי שהקרשנדו האמור התרחש. קצת עצוב שבעצם ההקרנה של הסרט קץ הקץ על הנושא וכאן כבר נגמרה האינרציה.
הלוואי ואתבדה.
עליך: [מתחתי]
אם הייתי קורא את הטור הזה באיזה עיתון [כלכליסט?] או נגיד באיזה מקום יותר רוחש טוקבקיסטים [נגיד דה מרקר קפה?] לא הייתי חושב פעמיים אפילו לקרוא את שם הכותב. היה ברור לי שמדובר בכותב מיומן שלא מתעצל ומביא, תוך שנינות חריפה, את מה שעובר לו בראש.
בקיצור: היה מענג.
עם זאת, אני לא קורא את דה מרקר ולא כלכליסט. אני קורא אותך ואין פה מאום ממך. סלח לי על היוהרה בזה שאני, שכותב פחות טוב ממך, מעיז להרים עליך כמו צ'חלה "אחת שיודעת" אבל ראה את התגובה שלי, היא כמעט מליצית, מנסה להיות באותו מדרג השפה שלך ועדיין, לא נוגעת.
זה שיקוף, אלו הרגשות שהעתקתי ממך בלי משים. אבל אילו רגשות? מה בך גרם לך לכתוב את הדברים?
משהו ישן: אם אני מדבר עם מישהו ומשהו בו מעצבן אותי הרי זה משהו בי שמעצבן אותי ומשתקף בו. לא ככה כפרע?
אני רוצה את זה, את האישי.
אם מיקי חטא באישי עד כדי גיחוח הרי אתה נמנעת ממנו במכוון עד כדי כך שאני חשתי שאני מאבד אותך שם בין פסקא לפסקא.
אני לא רוצה את הדעות שלך אם הם מנותקות ממך. אני רוצה את המנוע מאחרים, אני רוצה כעס, עצבות, שמחה, אפילו שאננות.
זה העניין האמיתי בחיים ואלו הדברים שבאמת גורמים לנו לשבת מול המסך ולהכות במקלדת.
ארול,
אני רוצה שהחדר שלך יעלה באש בזמן שאתה כותב.
ואני מת עליך.
אני כל כך התגעגעתי לקרוא אותך.
לרגע אם חשבת: אני לא מאוכזב לשניה.
אויש כפרע, התגעגעתי לתגובות הארוכות והדשנות שלך. אני עדיין מתרגל את כל העניין הזה בחזרה. בקרוב יתחילו הדימומים, אני מקווה.
השבמחק