יום שישי, 1 באפריל 2011

נשלף מהבויידעם

אמצע הלילה. כבר שעון קיץ גאד דמיט. חיפשתי בכלל אלבום אחר שאני לא מצליח לאתר אבל במקומו מצאתי את הדיסק הכפול הזה של לורין היל. עשר שנים אחורה היא עלתה להופעת אנפלאגד, קצת מבולבלת, אולי קצת מעורערת, הקול כבר לא מה שהיה פעם והאקטיביזם החברתי קצת משתלט יותר מדי על המילים. אבל השיר הזה והרגע המדהים הזה שבו זמרת פורצת בבכי מהמילים שהיא עצמה כתבה. זה רגע שבו אתה אומר: וואו. איזה דבר מדהים זה מוזיקה.




תגובה 1: