זה היה ביום חמישי. איפשהו לפני חודש בערך. היא ניצבה מולי: דקיקה, סתמית, מטופשת משהו. לא היה בה שום דבר מיוחד ואת המראה שלה אני לא ממש יכול להעלות שוב. כלומר, אני כן יכול אבל אין שם שום דבר מרגש או לא רגיל. היא היתה סתם עוד סיגריה. הסיגריה האחרונה.
המון פעמים ניסיתי להפסיק לעשן. בכל פעם זה נמשך שבוע או שבועיים. הכי הרבה שהצלחתי היה בניו זילנד וזה נמשך שלושה שבועות. טוב, הייתי עסוק בעיקר בלטרק. בסופו של דבר אני תמיד חוזר כמו גדול. ולמרבה הפליאה אני לא שונא את עצמי על זה. וכן, גם עכשיו אני מפחד להצהיר שהפסקתי. כי אתם יודעים איך זה, בכל זאת בסופ"ש משנוררים פה ושם, בכל זאת לפעמים אחרי ארוחה טובה חייבים להוריד את הכל עם קצת עשן. וכן, גם צריך את הרעל הזה בשביל משהו אחר שעליו אני לא מוותר. לא כרגע.
היה בזה משהו מאוד מזוכיסטי בהחלטה הזאת להפסיק לעשן ביום חמישי. דווקא בפתח הימים שבהם מפלס הניקוטין והאלכוהול עולה אצלי, דווקא בסופו של השבוע הכי קדחתני ומסריח שהיה לי בעבודה. ובחייאת, להסתכל על הסיגריה שמונחת שם על השולחן ולחשוב שהיא האחרונה! זרקתי את הקופסא לפח, שם עדיין היתה עטיפת הפקט. הן השקיפו עלי בעלבון נורא. רציתי להגיד להן משהו שירגיע, משהו שיוריד את חוסר הנעימות הזה מן הפרק. רציתי להסביר להן, שיבינו שזה לא הן זה אני. אבל אני עצמי יודע - זה רק אני. ובמלחמה הזאת אף אחד אחד לא ינצח בשבילי.
המון תירוצים יש לי להמשיך לעשן. המון סיבות מעולות. רק היום באוויטה היו לי לפחות חמישה תירוצים. אז עישנתי שתי סיגריות. אני מודה, זה קשה. אבל זה לא המפלס שאני רגיל אליו ואני עדיין עצבני רוב הזמן. המיתוס הזה שאחרי שבוע כבר לא מרגישים כלום הוא רק אשליה. שקר שמספרים לנו בפליירים הנחמדים האלה שמחלקים בקופ"ח. אני רוצה את הסיגריות שלי בחזרה! רוצה עוד פעם את האובך הזה מסביבי, את האושר הגלום במכת עשן קטנה אחת בריאות שלי, את הרוגע הזה שזרם לי בורידים כל כך הרבה זמן.
אני לא נכנע. זאת מלחמה לחיים ולמוות. נכון, אני עושה לעצמי הקלות פה ושם. נכון, זה הכל בראש שלי. אז מה? זה עושה את זה ליותר פשוט?
"בוקר גשום, לא לקום. לא לעשן אפילו". לאה גולדברג ידעה על מה היא מדברת. הנזק הזה הוא כל כך הרבה מעבר לריאות שלי, מעבר לגוף שלי. זה נזק למוח, נזק לנפש. התמכרות זה דבר קשה, גמילה זה דבר נורא. אני סובל, נהייתי אוטיסט לסביבה שלי, נהייתי חסר יכולת תקשור עם אנשים שאני רוצה בחברתם. אני נאלץ לגלות עכשיו בשיא החרפה שהדימוי העצמי שלי הוא המכור הכבד ביותר לסיגריות האלה. פתאום אני לא יודע איך לשווק את עצמי בלעדיהן. פתאום אני מרגיש חסר זכות קיום בלעדיהן.
סיגריה אחרונה שלי, אני מתגעגע, נוצר ומוקיר כל רגע שהיה לי איתך. מבטיח לשמור על קשר פה ושם. את יודעת שזה היה חייב להגמר, זה היה קשר שנדון לכישלון מלכתחילה. אפגוש אותך שוב לעיתים, נקשקש ונתפייס כל פעם מחדש, אבל הפעם זה נגמר. אני לא חוזר יותר. ואת יודעת מה? מחר בבוקר כבר לא תהיה לי ליחה, וזה שווה את הכל!
רשומות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה