סופשבוע בכפר

שני הבתים שלי נמצאים בקצוות אחרים של ממלכת יהודה. ובאשר ארצה לצאת מביתי אשר לחוף הים אל ביתי אשר למרגלות ההרים, עלי לצאת למסע ארוך. זה ממש כמו סיפור אגדה – המסע הביתה. צריך לחצות את הואדי, לטפס על ההר, לחצות את הנחל ולטפס על ההר הבא ורק אז משתרע אל מול עיניכם המשתאות העמק המופלא. הבית שלי ב- 24 השנים האחרונות. וכן, זה מאוד יפה להביט מלמעלה על כל הירוק הזה והכינרת בוהקת בכחול הכל כך כחול שלה. אני מאוד אוהב את הנסיעה הביתה, היא משרה עלי קסם כזה. קסם שמשתחרר בין רגע כשאני עובר בשערי הקיבוץ.

לא יודע למה קשה לי עדיין להשתחרר מהחבלים האלה. אני נמשך כמו עיוור לכלבו, מעניין את מי נפגוש שם היום? הנה הקופאיות יושבות בקופה ומחייכות לעברי. כמה טוב שבאת הביתה, איזה יופי לראות אותך, כמה רזית... באמת רזיתי. מה חדש? לא יותר מדי. אה יופי. שקט.

משם לחדר אוכל. מה אוכלים היום? יום שישי – כרגיל קוסקוס עם מרק ירקות. יופי יופי, רק שמאז שנחנקתי מהקוסקוס שלכם בגיל 8 אני לא כל כך נוגע בזה. בכלל, החדר אוכל הזה גרם לי להיות צמחוני במשך כמעט 8 שנים. אכלתי קציצה ופתאום קופצת אלי מתוכה חצי אצבע של תרנגולת. רק חסדיו של הדוד מקדונלדס שכנעו אותי לחזור ולנגוס בבעלי חיים. אל דאגה – היום אני קורניבור גאה. אז מי יושב היום בחדר אוכל? היי, הנה סבא וסבתא וכל המשפוחה. וואו, איך רזית! כמה טוב שבאת הביתה, כמה התגעגענו. מה חדש? קנינו טוסטר. מעולה, איזה סוג? לא זוכר, אני אחזור הביתה אני אגיד לך. רק אל תשכח להגיד לי...

לא יודע למה, אבל תמיד יש לי צפייה שמשהו ישתנה כשאני אגיע בפעם הבאה. שמשהו יקרה שם, לא אכפת לי מה זה יהיה, רק שיקרה כבר! שמישהו יזעזע את האנשים האלה שיושבים שם בחור הזה ויוציא מהם קצת אותות חיים. שמישהו יפוצץ את הבועה הזאת. זה מאוד קשה לצאת מהבועה, אבל קשה עוד יותר להסתובב אחורה ולהביט על אלה שנשארו כלואים בה. זה כאילו אני לא מסוגל לתקשר איתם יותר, עם החברים הטובים שלי. עם ה"חבורה שלי". דם איט – קשה לי פתאום לתקשר אפילו עם המשפחה שלי. יכול להיות שהשתניתי עד כדי כך? יכול להיות שאני שנאתי לחיות שם עד כדי כך?

בכל מקרה, זה סתם הלך רוח שתפס אותי בסופ"ש. בסופו של דבר זה עבר לי, אפילו די נהניתי. ישבנו והעברנו קטעים ביום שישי בלילה אצל ניץ בפינה. הפלצנו ותקענו גרעפסים אל תוך הלילה ואתם יודעים מה? זה הרגיש טוב כמעט כמו פעם. ואז אני עולה על האוטובוס, חוצה את ההרים ומגיע לים. כמו סיפור אגדה – מעבר לרחוב, אחרי הפינה, ליד התמרור... אני חוזר לבית השני שלי.