מכתב ליצחק רבין

אנחנו רקמה אנושית, נרצה או לא נרצה. כל אחד מאיתנו מחובר לכל אחד אחר בחוטים דקים ועדינים. רעיונות, רגשות, מגעים ותחושות הם הדם שזורם בינינו וכשאחד מאיתנו הולך מאיתנו אז משהו מת בנו וכן, משהו גם נשאר איתו. ואתה הלכת ועד היום אנשים מנסים להבין מה מת בהם. מה לקחת איתך שהותיר אותנו כל כך אבודים, כמו ילדים שנותרו בלי אבא.

הייתי בן 13 כשרצחו אותך ואני הייתי שם בכיכר המוארת בהפגנה הראשונה שראיתי בחיי. אני זוכר איך הלכתי עם ההורים שלי ואחי הצעיר, דוחף את העגלה של אחי התינוק על הכביש של מה שבעתיד אני אוכל לזהות כאבן גבירול. מכל פינת רחוב נוספו עוד ועוד אנשים למה שנראה כצעדה ארוכה לעבר משהו נשגב, כמו עליה לרגל כזאת. ופתאום התגלה מולי בניין העירייה מואר כולו ושרשראות המנורות שהפיצו אור יום לכל עבר. זה הדבר הכי חזק שאני זוכר - האור! כמה אור היה שם.

להכנס לכיכר עצמה כבר לא היה לנו סיכוי. היא היתה מוצפת בעשרות אלפים שבאו להריע. הם באו לחגיגה אמיתית מתוך אמונה אמיתית שהערב הזה יסמל את דרכך, את העתיד הטוב של המדינה המיוסרת הזאת. הם באו כי הם האמינו שהם מביאים איתם את בשורת השלום. כן, זה מוזר לדבר על זה עכשיו, אבל אנשים ממש האמינו שלא יהיו יותר מלחמות. לעזאזל, המורה בבי"ס אמרה שלא יהיו יותר מלחמות! לא היה לנו דבר אחר להאמין בו! הייתי ילד, כולנו היינו ילדים.

אמא רצתה לחכות לסוף הנאום שלך אבל האחים שלי כבר איבדו סבלנות אז את הקול שלך שמענו כשכבר פילסנו דרך לאוטו שחנה אלוהים יודע איפה. תסלח לי, אבל אני באמת לא זוכר על מה דיברת. אני רק זוכר שכמעט כל מילה שלך היתה מלווה בשאגות תרועה ומחיאות כפיים. הדרך מחוץ לתל אביב לוותה בתחושה עצומה של ניצחון. ואני הייתי בן 13 ולא היה לי מושג את מי או את מה ניצחנו, אבל ככה הרגשתי. במבט לאחור, מעולם לא הרגשתי לאחר מכן את אותן תחושות שעברו עלי בכיכר באותו ערב. שרתי שירים ומחאתי כפיים לנואמים שאפילו לא הכרתי. אולי יש בזה מן שטיפת המוח שעברתי כקיבוצניק, אולי זו התלהבות של ילד שחוזה בבועה שגדל בתוכה מתפרצת בהמוניות מאושרת אל תוך אור עצום שנדמה שלעולם לא ייכבה. אולי יש בזה משהו שלילי שחוויתי דבר כזה עוד לפני שגיבשתי לעצמי את השקפת העולם האישית שלי. אין בזה להטיל ספק בכך שערב זה נחרט לי בנפש ועיצב את דרכי ואמונתי לאורך השנים האיומות שבאו לאחר מכן.

אני זוכר תמונות של רחובות בנסיעה. היום אני אפילו יכול לקרוא להם בשמות. זה היה בשאול המלך כששמענו אותך שר עם מירי אלוני את "שיר לשלום" והצטרפנו בקולי קולות. זייפנו כמובן, אבל גם אתה אז צחקנו עליך קצת והעברנו תחנה. זה היה בדרך נמיר כשאיזה מאזין עלה לחידון ברדיו ואמר שהיו יריות בכיכר. השדרן אמר לו שיעזוב שטויות ויענה לשאלה. זה היה בצומת גלילות כשהמוזיקה השתתקה והתחילו דיבורים בכל התחנות. זה היה בכביש 90, ממש לפני קיבוץ גשר כששמעתי בפעם הראשונה את המילים: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". אבא כיבה את הרדיו, אמא התחילה לבכות. המשך הנסיעה הביתה עברה בדממה מוחלטת.

מוזר לראות איך מתגבשת בך ההבנה שהיית חלק מאירוע היסטורי. את ההרגשה הזאת אולי מכירים האנשים שפירקו את החומה בברלין או אלה שנמלטו ממנהטן ב- 11.9. זו הבנה שמתרחשת רק בפרספקטיבה של מבט לאחור. באיזשהו מובן הרצח שלך פתח לי את העיניים. התחלתי לשתות את החדשות, רציתי לדעת הכל על הכל. מה מתרחש ואיפה. התחילה לחלחל בי התודעה של מה זה לחיות במדינה המטורפת הזאת. חצי שנה אח"כ זו היתה שוב התפוצצות אדרנלין ונצחון גדול. נצחון של לילה שעם בוקר הפך לכשלון צורב. לתדהמה.

זה לא פשוט להתבגר במדינה כזאת. להיות חלק מתהליכים קולקטיבים קיצוניים כל כך כמו שקרו פה, להתנדנד בסערה הלא יציבה שנוצרה כאן מאז שהלכת. ולמה בעצם אנחנו תולים את הכל בך? למה ההעלמות האלימה שלך הותירה אותנו כל כך מבולבלים? למה אנחנו מרגישים שכבר אין פה אף אחד שיודע מה הוא עושה? אתה ידעת?

יכול להיות שהתשובה שלילית. יכול להיות שהדרך הזאת שהלכנו בה אחריך הביאה את האסונות שנפלו עלינו חדשות לבקרים. יכול להיות שכל האמונה הזאת היתה טעות אחת גדולה. תראה, כל מה שהאמנת בו מתפרק. באמת האמנו בך ומשהלכת זה התפוצץ לנו בפנים. התנועה הקיבוצית סיימה לעכל את עצמה ופולטת החוצה עצמות ורפש וכיום גם אני פליט. פליט של מה שגדלתי להאמין בו כרעיון הנשגב עלי אדמות. שלום? היום כבר אף אחד לא מדבר על זה. אלימות? כן, זה המעגל הזה שלא נגמר אף פעם.

כנראה שזה מה שלקחת איתך כשהלכת. לקחת את החלום. אנחנו יכולים לכעוס עליך, להרגיש מרומים, לבעוט בזיכרון שלך ולהכפיש את שמך. בסופו של דבר, כדרך החיים הם תמיד צודקים ולמתים לא נותר אלא להיות הטועים. יכול להיות שגרמת למדינה הזאת נזק יותר מכל מנהיג אחר שבא אחריך ועדיין אנחנו אוהבים ומוקירים אותך כמו אב. אולי זאת היתה האחריות שלך - לנפץ לנו את החלום לפני שיהיה מאוחר מדי, להוביל אותנו לנקודת שיא שממנה נותר רק לקפוץ. אבל הנפילה הזאת כל כך ארוכה, כל כך כואבת, כל כך מסממת שכבר לא נשאר זכר לאותה הרגשה ששרתה שם באותו ערב בכיכר.

מנהיג, זה מה שהיית. לטוב ולרע, האמון שלנו היה בידיך. ואתה התפוגגת ונשכחת וזה כבר לא משנה כמה יפמפמו את השם שלך בחדשות וכמה ימשיכו לדבר על התורה שהנחלת לנו במעמד הכיכר, כל זה נשכח ונעלם, נשאב לדפי ההיסטוריה שאני מביט עליהם עכשיו כאדם בוגר ומשתאה לדעת שהייתי שם. ראיתי את הכל קורה סביבי ולפרקים ארוכים גם הבנתי. הבנתי שזה השתנה לתמיד. כולנו השתנינו לתמיד. אנחנו כבר לא ילדים.

מחר אני אהיה שם שוב, 11 שנים אחרי. כמה דברים הספיקו לקרות בשנים האלה? כמה כבר הספקתי לשכוח? כולנו נהיה שם בשביל לזכור אותך. את המנהיג שהיית, את האדם שהיית, את הרעיון, התקווה, החלום ושברו, את הכלום שנוצר כאן. נזכור ונהלל ונשבח את כל המכלול הזה שהוא אתה. אנחנו צריכים אותך כאן, צריכים את הזכר שלך כדי שנוכל להאמין שיכול היה להיות פה יותר טוב. אתה היית האבא של כולנו והפצע שהותרת ברקמה האנושית שלנו עדיין שותת ופעור לרווחה. החלום שלך עדיין מפציע באופק וזורח לכולנו כמו אור בקצה מנהרת התעוקה הזאת. אנחנו באים אליך, רק תחייך אלינו מחר כמו כל יום שאתה לא כאן. זה בטוח מרגיע אותך לחשוב שעזבת בזמן.

יהי זכרו ברוך.