יום חמישי, 30 ביולי 2009

!Shook me up

כבר מיום ראשון אני מוצף במסרים מכל מיני כיוונים שאני פשוט ח-י-י-ב להושיב את עצמי מול הערוץ הראשון ולראות את הסרט של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" (ניסיתי מליון ואחת ווריאציות ואין שום דרך לשלב את השם הזה במשפט כך שיישמע מחודד או שנון). סמסים, טוויטרים, סטטוסים בפייסבוק ומה לא – אי אפשר היה להתחמק מההלך הכללי שביום שלישי בערב ייפול דבר במדינת ישראל וירעיד את המפה התקשורתית.

אז מה נראה לכם? ברור שצפיתי! שאני אפספס?! ותנו לי לספר לכם – אור ליום רביעי השמש זרחה כסדרה. אפילו היה חם. העניין הוא כזה: אני לא איזה מבקר טלוויזיה מבריק וגם לא ממש שוחה בכל הרפש הזה של פוליטיקה והון ושלטון וכלכלה וכאלה, אבל אני יודע לזהות מתי מנסים לעשות עלי מניפולציות ורוזנטל אפילו לא עושה את זה בצורה מעודנת, בואו נאמר שגם לא ממש מתוחכמת. כבר בתחילת הסרט הוא מכשיל את עצמו באופן שישליט על כל מה שיבוא אח"כ טעם נפגם. כאשר הוא מגולל את סיפורה ההיסטורי של משפחת עופר הוא מטריח את הצופה גם בהיסטוריה של משפחתו שלו ובהיסטוריה האישית שלו בתור עיתונאי. המסר הוא ברור: בד בבד עם צמיחתה של המפלצת הקפיטליסטית צמחה גם דמותו של הלוחם הסוציאליסט האחרון – הלא הוא רוזנטל בכבודו ובעצמו – והוא ורק הוא יוכל לכרות את ראשה (המפוצל, כמובן) של המפלצת האיומה. בתסריט שכמו לקוח ממערבון זול במיוחד מציב רוזנטל את עצמו אל מול האחים עופר לדו-קרב אחרון וחסר סיכוי – כיצד ינצח הבורג את המכונה?

ברגע שאדם בר-דעת צופה בפתיח שכזה הוא מבין ששוב אין תועלת בבולדוג שקנינו לנו לשמירה. הון-שלטון היא אחת המשוואות החמורות ביותר המאיימות על קיום הדמוקרטיה, ומדינת ישראל כך נראה, טרחה להפריט גם את ערכיה הבסיסיים ביותר. פלורליזם? שוויון הזדמנויות? ברור שיש – אבל כמה אתה מוכן לשלם בשבילם? הימצאותם של למעלה מ- 40% מנכסי המדינה בידי מספר מצומצם של משפחות האלפיון העליון שם אותנו במקום שנקודת האל חזור כבר רחוקה ממנו שנות אור. לתקן לא בטוח שאפשר, אבל למנוע מהמצב להידרדר עוד יותר, אפשר בהחלט. לשם כך אנו זקוקים לתקשורת עירנית, לציבור קשוב ולמערכת משפטית בעלת שיניים. בפועל, המערכת המשפטית מסורסת על ימין ועל שמאל והציבור נאלץ לספוג פעם אחר פעם גזירות חדשות, אשר תורמות לחוסר היכולת הכללית שלו להגיב. התקשורת מצידה כפופה לשיקולים כלכליים של… ובכן של אותן משפחות בדיוק שעליהן היא אמורה לשמור.

אין לי מילים מספיק גדולות להסביר למה הסרט הזה הוא כל כך חשוב ולמה הוא כל כך נחוץ בנוף תקשורתי כמו שקיים כאן כיום. בגלל שכך אין לי מילים מספיק בוטות כדי להסביר את האכזבה שאוכלת אותי מאז שצפיתי בו. רוזנטל ניכס לעצמו את המאבק נגד השחיתות. זה לא מאבק שלי ושלכם. זה מאבק של רוזנטל באחים עופר. קשה מאוד להתעלם מהתחושה הקשה שיש כאן משהו שלא מספרים לנו, משהו אישי הרבה יותר מהפרטת בז"ן וצים. קיים משהו בבסיס המערכה הזאת שצובע את כל מסע הצלב הזה בצבעים מסריחים של צביעות איומה. קשה לשים את האצבע איפה בדיוק זה בא לידי ביטוי, אבל הלהט הקדמון למשל בו שועט רוזנטל לעבר סמי עופר עם המצלמה ורודה בו על תרומתו למוזיאון תל-אביב, הלהט הזה נראה קצת מעורבב עם חומרים שאינם עיתונאים גרידא, חומרים, שאם היו מוצפים אל פני הקרקע, היו מן הסתם נחשבים כהפרה חמורה של אתיקה עיתונאית.

אבל רגע, האחים עופר תבעו 3.5 מליון ממיקי רוזנטל. גם הם פועלים נגדו בכלים שיש בידיהם, אז מה רע שהוא נלחם בהם בכלים שיש ברשותו? הבעיה היא בעיה אתית מרכזית: תקשורת היא כלי ציבורי. זה שאתה עיתונאי ויש לך מצלמה וסלולרי מלא בטלפונים של אנשים חשובים, לא מתיר לך לעשות בהם שימוש כדי למגר את אויביך האישיים. יש גבול דק מאוד בין עיתונאות חוקרת לעיתונאות משמיצה ומטרידה. משנחצה הקו הזה כל תוצאה שתצא אינה עיתונאית והיא לוקה בחטא הסובייקטיביות. בכל כתבה עיתונאית קיים בסיס סובייקטיבי, אך ברוב המקרים הוא נסבל. רוזנטל, משהרגיש כי הוא הולך לאיבוד, התחיל להשתמש במניפולציות הכבדות ביותר – ציניות, לעג ובריונות עם המצלמה. זה פספוס טרגי של תחקיר עיתונאי חשוב מאין כמוהו. פספוס שמגמד את מימדי הבעיה שבה הוא מטפל למימדים של זבוב: זה מעצבן וזה תמיד מסתובב באוויר, אבל זה לא באמת מזיק.

אם רוזנטל היה מתעסק פחות באחים עופר ויותר בתחקיר שלו הוא היה מגלה שהחומרים הטובים ביותר נמצאים לו מתחת לאף. למשל, אלי גולדשמיט – פעם ח"כ ויו"ר ועדת הכספים. היום? עו"ד של האחים עופר. יותר מזה בשביל הון-שלטון? יותר מזה בשביל שחיתות פוליטית? הלוואי ואזכה לראות כי התבדיתי, הלוואי והסרט הזה יכה את הגלים שלהם הנושא הזה ראוי, הלוואי ונתעורר. בינתיים, נראה כי כלב השמירה של הדמוקרטיה לא מסוגל לפתוח עיניים אפילו על עצמו.

יום רביעי, 29 ביולי 2009

דלתות מסתובבות

לפעמים אני עורך חישובים של רווח והפסד. זה מין נוהג כזה שעוזר לי להרגיש כאילו יש לי איזושהי שליטה בחיים שלי. יש מסלולים מסוימים במוח שלי שיודעים שהשליטה היא כולה שלי, שכל מה שאני עושה הוא מתוך בחירה אמיתית ורצונית שלי. יש מסלולים שיודעים שזה בדיוק ההיפך. הבעיה היא שסטודנט לפסיכולוגיה מכיר בעצמיותם של כל המסלולים האלה ויודע שברגע שהוא מתחיל לחשוב עליהם המוח שלו פשוט מתחיל להתמלא במנורות מהבהבות וסירנות שתמיד מסתיימות בתאונה של כאב ראש נוראי והבטחה חד משמעית לא לחשוב יותר אף פעם. לעולם!

ובכל זאת – רווח והפסד, כי שליטה זה דבר חשוב. עזבתי את תל אביב בתחושה של שובע. מה זה שובע? בחילה מרוב גודש תהיה הגדרה נכונה יותר. אחד הפוסטים האחרונים שפרסמתי באטרף וגם אחד מאלה שאבדו לי לעולם לבלי שוב, היה מעין מכתב ארוך ומשתלח בכל מה שראיתי כרע וחולה בתל אביב. כיום אני יודע שזה בעיקר היה כל מה שראיתי רע וחולה בעצמי ונוח היה לי להאשים את המקום שבו אני נמצא. הדריכה במקום, המוקסמות מתרבות הצריכה הבלתי מוגבלת, הישיבה האינסופית בבתי קפה והשעמום הנורא שכרסם בכל פינה של מסגרת שבה שמתי את עצמי, אני יודע שאלה הדברים שהרחיקו אותי. הדברים שהחזירו אותי הביתה עם ההבנה שכתובת לא משנה את החיים. כלומר, לא באופן הבסיסי שהייתי רוצה.

שנה אחרי ועוד פעם מתחילים הקוצים. אני יודע שהלימודים האלה הם הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי מאז ומעולם. אני גם יודע שעצם השהייה שלי פה מונעת ממני את האסון הכלכלי שהיה קורה לי אם הייתי נשאר להיות סטודנט. אבל ריק לי פה. ריק במובן הבודד ביותר. משפחה וחברים סטרייטים זה סבבה לגמרי, אבל זה לא הצבע שהורגלתי אליו. זה לא מספק, זה תמיד נראה חיוור, תמיד חסר. הסביבה שלי מקבלת אותי באופן מדהים. בחיים שלי לא חשבתי שאצליח לעשות טיזינג לטבריינים בלי לחטוף מכות. העניין הוא שאני מקוטלג כאן. מותר לי לעשות ולהגיד דברים בגלל שאני הומו וזה בסדר, אבל אני תמיד אהיה ההומו. זאת הקטגוריה אליה אני משתייך. וזה כבר לא משנה עם מי אני יודע ומה אני אומר.

להיות מחוץ לארון כאן שם אותך במקום קצת בעייתי. מצד אחד כולם יודעים והם בסדר עם זה, מצד שני אתה מקוטלג. מצד אחד אני מרגיש בנוח עם עצמי ועם המשפחה שלי בכל פעם שאני צריך לקחת את האוטו או להפסיד ארוחה בשביל איזה דייט, אבל מצד שני כמות הדייטים שאדם מחוץ לארון מסוגל להשיג נמוכה משמעותית מאשר של אדם ארוניסט. זה הפתיע אותי כמו ברק כשגיליתי את עצמי מבודד פה לחלוטין.

אז הנה מתחילות ההתחבטויות לגבי שנה ג'. להשאר כאן? לחזור לתל אביב? מה הרווח? מה ההפסד? במה אני יכול לעמוד? והנה המסלולים שלי מתחילים להתווכח עוד פעם. מנורות ירוקות כנגד אדומות, מליוני חיווטים באזור הפרונטלי מנסים לדכא את האזורים הנמוכים, אבל אני יודע: כאב הראש כבר כאן.

למישהו יש אדוויל?

יום שבת, 25 ביולי 2009

ושוב איתכם

כמה זמן? שנתיים בערך? לא יודע, קצת קשה להסביר היעדרות כזו כי אין ממש סיבה. אולי לא הרגשתי צורך, אבל גם זה לא ממש נכון, כי כבר הרבה זמן בוער לי לשבת ולכתוב. כמו פעם, פשוט לשפוך ולהרגיש את הסיפוק אחר כך. אולי זה מחוסר זמן, אבל זה בעיקר יהיה תירוץ בשביל אחרים. לא לעצמי, כי אני יודע טוב מאוד מה קורה עם הזמן הפנוי שלי. אז אני לא יודע להסביר למה, אוקיי? זה גם לא כזה חשוב. העיקר שחזרתי. לפחות בכוונה הכללית.

זה הבלוג המקורי כפי שפורסם באטרף לפני שנתיים. התקפי עצבים שעברו עלי (זה קורה לי לפעמים) גרמו לי למחוק את כולו מהאתר ההוא. בדיעבד אני מצטער על כך מאוד כמובן. חלק מהתגובות שם היו יקרות לי מאוד ואין לי שום דרך לשחזר אותן עכשיו ככה שזה ממש מבאס. באופן מפתיע גם לא גיביתי את כל הבלוג, כך שיוצא שהרבה מאוד פוסטים פשוט נידפו להם ברוח. אני מנסה להפעיל את מיטב המוחות למען שיחזורם אבל אני יודע שהסיכויים ממש נמוכים.

אז לטובת החדשים, כדאי מגלגל למטה ולהתחיל לקרוא. זה באמת לא טרחני מדי, סה"כ די זורם. לטובת אלה שחוזרים בהמוניהם אני מבטיח שורה חדשה של פוסטים בקרוב. קצת מהזבל שהכרתם וקצת זבל חדש. בכל זאת, עברו שנתיים.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2007

געגועי לטויצ'קה

כרגיל, דווקא ביום שממש לא בא לי לעשות שעות נוספות אני נתקע במשרד עד מאוחר. מרפי ואני חברים טובים ואני בכלל רבע סקוטי. בכל מקרה, את הטלפון האחרון הצלחתי לנתק רק ב- 13:00 ועוד נשארו לי חמישה בתי מלון שהייתי צריך להמציא למישהו באירופה במקומות שאין בהם אפילו אכסניה אחת פנויה. זה הסתיים בערך ב- 14:00 והטרמפ שלי לצפון כבר עשתה לי פרצופים של געפילטע ששמו עליו יותר מדי חזרת. מכיוון שאני יוצא מהמשרד ולא חוזר אליו עד אחרי יום כיפור (פסיכומטרי אללה ייסתור) ומכיוון שבעצם אנחנו עוברים למשרד חדש הייתי צריך לארוז את כל החפצים שלי לארגזים חומים קטנים ולכתוב עליהם "שביר" כדי שלא יחרבו לי את המרצ'נדייז של אייר פראנס ובריטיש. אני אורז את המגרות שלי, מוצא שם מסמכים ופתקים שכבר מזמן אין להם שום משמעות. המון דברים אני זורק לפח, חלק אני שומר כי הם מעלים בי חיוך. כשיצאתי משם אחרי רבע שעה בערך השולחן שלי היה מיותם וחשוף. אהבתי את המשרד הזה מאוד, היה בו מין חום אנושי כזה, קטן ואינטימי. אנחנו עוברים למשרד גדול פי ארבע בבניין זכוכית ומתכת ומתחת מסעדה רוחשת ורועשת. מפינת הרחוב השקטה שלנו אנחנו עוברים למרכז הקלחת של רחוב הברזל. יהיה לי קצת קשה להתרגל אני מניח.

אחרי שלוש שעות של פקקים הצלחתי להגיע לכפר תבור. אבא שלי בא לקחת אותי משם עם המזדה שלנו, חורק בלמים בסיבוב של הכיכר ומחריד את מנוחת החג של המושבה עם קרידנס קלירווטר בווליום בלתי אנושי. הוא חווה עכשיו תחייה מחודשת של השנים ההן, שהיה נער פוחז, גונב טרקטורים מהגד"ש ומשדל נערות תמימות מקיבוצי האזור לבוא אליו לשמוע תקליטים. עד היום הוא שומר בקנאות על הפטפון הישן ועל האוסף העצום של התקליטים שלו. מאז שגילה את עולם תוכנות שיתוף הקבצים הוא אדם מאושר. המחשב שלנו, שפעם היה עגלה מקרטעת שלא מסוגלת לסחוב אפילו סוליטייר פשוט, הפך לג'וקבוקס צבעוני שפולט צלילי ניל יאנג, ג'ו קוקר, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון כמו היה במת מופעים בוודסטוק. אבא שלי מתרווח בכיסא ומזייף באושר אל חלל המכונית. מפעם לפעם הוא עוצר את השיחה ומגביר את המוזיקה, שואל: "את זה אתה מכיר? אתה יודע מה הסיפור של השיר הזה? אחחח... הכרתי פעם בחורה....". זה תמיד קשור לבחורות וזו תמיד אהבה. מבחינתו למוזיקה אין כל קיום אחר. אני אוהב לראות את אבא שלי מתרפק על הזכרונות האלה שלו. אני לא יודע איך הייתי מתייחס לשירים האלה אם הם לא היו חלק מהנוסטלגיה הזאת.

ארוחת חג בחדר האוכל. מגישים געפילטע בקונטיינר גדול עם חזרת וגזר וכל מה שצריך. סבתא רוטנת: "פעם היו מכינים פה געפילטע אמיתי. היום סתם קונים". סבא מוסיף בהטעמה שלפחות על הקניידעלאך לא ויתרו פה, אבל למה זה רק בפסח? יונה מהאקונומיה עוברת על התפוחים החתוכים שמרוכזים סביב קערת הדבש הגדולה. היא בודקת אותם קצת לוודא שהם לא משחירים חלילה והיא נראית מרוצה. התפוחים האלה בהחלט ימשיכו איתנו גם למחר ולשאר ימי החג, את שאר התפוחים נוכל לשמור לדגלים של שמחת תורה. הכל בסדר, כלום לא השתנה.

הרבה אורחים בחדר האוכל. כמעט כולם חזרו לקיבוץ לרגל החג. בני הכיתה שלי, מפוזרים בתפוצות ככל שיהיו, הציגו נוכחות מלאה. את כולם פוגשים בחדר האוכל והשולחנות תפוסים כולם. מי שלא שמר לעצמו מקום מראש עומד עכשיו עם מגש האוכל מבולבל ולא מוצא היכן לשבת. כל החברים ישובים סביב השולחנות בבגדי חג ורחש השיחות משתיק כל צליל אחר. כולם כבר כאן – אפשר להתחיל במלאכת העידכונים: מי בגד במי? את מי פיטרו ולמה? מה ההיא עשתה ואיך היא העזה? שמעתם על הבן של זה? אומרים שהבת שלהם אנורקסית... דברים כאלה. זה באמת מעניין ובאמת נחמד לי לשמוע את כל זה. קצת תחושה של בית, קצת תחושה של שייכות. מזמן לא הרגשתי ממש שייך למקום. על כל ההתרחשות הזו צופה הקיר המזרחי שעליו תלויות עכשיו שלוש מפות ענקיות שמציגות את תהליכי השדרוג שהולכים לעבור על הקיבוץ שלנו. יותר שטחים מסחריים, יותר כבישים, יותר יחידות דיור לתושבי חוץ. על חשבון מה זה מגיע? קצת קשה להגיד מהמפות האלה כמובן, אבל תסמכו על הרחש המחריש שהוא כבר ימצא את המגרעות.

למחרת בערב אני נוסע עם כמה חברים לסירין. רוצים לראות שקיעה מנקודת התצפית של החללית. כבישי העפר האלה מוכרים לנו טוב: עולים בעליה המפותלת של מנחמיה ואז ימינה לכיוון המחצבה, לכיוון האלה האטלנטית שצופה על העמק שלנו כבר עשרות אם לא מאות שנים. אבל הנה משהו חדש - איזור צבאי סגור וש.ג. אומלל עם קסדה ואפוד חוסמים לנו את הדרך. מה לעזאזל הוא עושה פה עם אפוד וכוננות? הוא מסמן לנו להסתובב ולנסוע משם. מאחוריו ממוקמת סוללה אדירה של חמישה משגרי פטריוט שהוצבו שם להגן על האזור. רוחות קדים מנשבות מכיוון הגולן ופתאום זה מכה בי: שנה עברה מאז המלחמה ההיא והנה אנחנו בפתחה של מלחמה חדשה. אף אחד לא יודע לאן זה יגיע אבל סוללה מעל הבית שלי זה משהו שבטוח לא מבשר טובות. פתאום העמק שלנו שוב בחזית, פתאום הנוף המרטיט הזה צופן בחובו גם את העצב והצלקות השותתות שהותירו המלחמות ההן. המלחמות שמאיימות לשוב ולהחריד את הדממה השלווה הזאת. דממה שנראית מעיקה עכשיו יותר מתמיד.

אנחנו משנים כיוון ונוסעים לסוכה הישנה של אפיקים. פעם זו הייתה פינת חמד, כל הגד"שניקים היו מגיעים לכאן בהפסקות בוקר וצהריים לאכול, מתרוצצים בשדות אחרי המתנדבות הסקנדינביות ומעשנים דברים שהיום אנחנו יכולים רק לחלום עליהם. במרוצת השנים המקום הזה ננטש, אבל עדיין זכה לעדנה בזכות פעילויות שהיו עושים לנו בתור ילדים ביסודי. בעיקר זכורה לי תחרות עפיפונים אחת ביום העצמאות ה- 40 למדינה. התמונה של עפיפונים צבעוניים תלויים מעל שדות זהב והפינה הירוקה והקסומה הזאת שישבנו בה אחר כך עד הלילה ועשינו קומזיץ, התמונה הזאת חרוטה לי בנוסטלגיה הפרטית שלי, בספר שלי שאליו אני חוזר לעיתים כשאני מביט אחורה. אנחנו יושבים על הטרסה המוזנחת הזאת, קוצים כבר השתרשו במשטחי הבטון המיותמים והבקתה רוחשת זוחלים וקיני סנוניות. השמש שוקעת מאחורי הר תבור, מאריכה את הצללים של הרגע הסוריאליסטי הזה, מותחת את הנוסטלגיה הזאת עד שנעלם אחרון הפסים האדומים מעל הואדי.

בערב יש אירוע בבית הקפה שלנו: אמוץ ומוריס בערב שירי ביטלס. על מסך גדול מקרינים את המילים, אמוץ שר, מוריס דופק על הפסנתר כאילו אין מחר וצווח קולות רקע וליווי. פה ושם מעלים מישהו שרוצה לשיר ומקדישים שירים. האווירה מחשמלת באופן מפתיע. מסתבר שאנשים עדיין מסוגלים ליהנות מאירועים כאלה. עדיין מחפשים את היחד והקולקטיביות. אין דברים כאלה בתל אביב וזה כל כך חסר. אושפיק אומר לי שחבל שלא הייתי כשעשו את הערב הזה בבאר שלנו. זה היה פי אלף יותר שמח. ואני מחייך וחושב שמעולם לא חימם לי כל כך את הלב לשמוע את הביטלס ובכלל – המון זמן לא הרגשתי כל כך טוב בקיבוץ.

לפני שאני נוסע חזרה לתל אביב אני לוקח את המזדה ומתחיל לנסוע לבד. אני אוהב לעשות את הסיבוב הזה לפעמים, רק אני והאוטו והנוף שמסביב. אני עובר ליד מטעי הבננות של מסדה ושער הגולן ומתחבר לכביש 98 שמטפס לכיוון מבוא חמה. הגבול והחפיר משתרעים לרגלי, מזהיבים לקרני אחר צהריים מאוחרות, הירמוך מנצנץ למטה ורק הג'יפים של צה"ל שמסיירים למטה בתכיפות מוגברת נותנים לך סיבה להאמין שמשהו פה לא בסדר. כשמסתיימות העליות אני נותן גז חופשי, מזניק את האוטו ל- 180 קמ"ש עד שהוא כבר מחרחר. כביש ישר נקי ממשטרות ומכמונות מהירות – זה מגרש הניסויים של המדינה. תוך חמש דקות אני כבר פונה לכיוון הירידות של סוסיתא, מנווט בין כל המהמורות בכביש הישן הזה. הבריטים סללו אותו ומאז אף אחד לא נגע בו. מהמורות הטנקים שטיפסו בו במלחמת ששת הימים עדיין קיימות ומתרחבות יותר ויותר. אם מישהו מחפש הזנחה של משרד התחבורה אז שיבוא לפה. רמת הגולן מלאה בבורות האלה. אחרי שעוברים את סוסיתא הכביש פורץ החוצה אל מחוץ לקירות ההר שחוסמים אותו ומולי משתרעת הכינרת במלוא הדרה. כמו שאני כבר רגיל, אני עוצר את האוטו ויוצא לעשן.

מול הנוף הזה, הבית הזה אני לא יכול שלא להרגיש מועקה. ואני לא יודע להפריד האם זו מועקה של דמעות געגועים, או שמא זו אותה מועקה שגרמה לי ללכת? אני, שברחתי מפה, שיצאתי והלכתי הכי רחוק שאני יכול, שלא יכולתי להמשיך לחיות פה מרוב שהיה לי רע. זה אני, אותו אחד, אני שעומד פה עכשיו. האם יכול להיות שאני מתגעגע? ואולי זו הדאגה הנוראית הזאת שמשהו יקרה פה שגורמת לי כל כך להתגעגע? מה עוד נשאר לי פה? זכרונות ורגעים שצפים ועולים כל הזמן. האם הזכרונות האלה הם באמת מה שהייתי רוצה לחזור אליו? בדרך למטה כבר ברור לי מה עלי לעשות. זה קשה, אבל כדי שיהיה טוב, חייבים לטעות את הרע. דברים חייבים להשתנות ומה יותר טוב משנה חדשה להחלת חוקים חדשים? אני מתחייב מול הכינרת וההרים להרפות מהעבר. לוותר על כל מה שהחזיק אותי במקום, על כל מה שמנע ממני לטפס למעלה, על כל ההרגלים הרעים.

אופטימיות היא חוורונו של הדף החדש. בל נשכח גם את זאת. חייב להיות טוב!

שנה טובה!

יום ראשון, 17 ביוני 2007

העיר תלבש שירה

איזה כיף להם בעיריית תל אביב! יש להם רעיון לפרוייקט חדשני שיזיז את גלגלי החשיבה הרפים של תושבי הכרך החלולים. הבה נצליף בשדרות קצת קולטורה, נשצוף דברי ציטוט על עמודי החשמל ונטמיע בדלי שירה בתחנות האוטובוס. אני מניח, שהרעיון הכללי הוא שטיפת מוח מצודדת, אשר תגרום למסופסלי רוטשילד להטריח ישבנם לספריה ולנבור במסמכי שירה גנוזים של מיטב משוררינו. דיינו!


כמו כל דבר שמבוצע בארצנו בכלל ובעירנו בפרט ובמיוחד כאשר מדובר בתרבות ובאופן צריכתה, גם כאן רעיון אדיר בעל פוטנציאל מהותי ירד לטמיון בגין ביצוע קלוקל וחסר מעוף. ושלא יהיה לכם ספק, בחירת השירים היא מוצלחת במיוחד השנה (אין לי מושג מה היה פה בשנים קודמות, לא הייתי פה). זה ללא ספק מספק ומענג למצוא באמצע הרחוב את שירו המהפנט של דוד אבידן "הרחובות ממריאים לאט". גם הערך המוסף – הביוגרפיה של המשוררים – המפורסם בתחנות האוטובוס מוסיף נופח לפרוייקט הבאמת מבורך הזה. אבל למה לעשות את זה כל כך כמעט טוב, כל כך ממוצע, כל כך לא נכון?


נתחיל מהעיצוב, שאמנם זהו פרט קוסמטי אבל הוא מצביע על עיקר הבעיה. מדובר בזריקת זין מדרגה ראשונה! מה זו חלטורת הפאוור פוינט הזאת? אתם לא חושבים שהתקדמנו קצת מאז אופיס 97? פשוט שמו מרובע עם שיר והצמידו קריקטורה של המשורר ויאללה – להציף! הקריקטורות, אגב, חמודות למדי אבל כל הקונספט פשוט לא מתאים למה שהוא מציג. ועוד לתלות את זה בצורה כל כך קיקיונית מעל העוברים ושבים שישאו עיניהם אלעל? אתם לא יכולים להציג את "הבגד" של דליה רביקוביץ' ככה. לא יכולים! זה פשוט נוגד את הטקסט!


"אין עלי בגד בכלל" היא זועקת לי מצמרות שדרות ח"ן. תלויה שם על כרזת לינוליאום, כמו הייתה מועמדת לראשות מפלגה או סקיני ג'ינס. באחד השירים העירומים שלה היא מתנוססת בראש חוצות כאילו היו שיריה חלק ממסע הקרקסנות של מחלקת התרבות בעיריית תל אביב. והצבע? ירוק בהיר. כן! מה ששמעתם! מישהו מוכן לקחת אחריות על המחדל הזה? זה נראה כל כך קמפיין סלולרי שבא לי להקיא!


הוצאת ההקשר מהשירים, נטילת העוקץ האישי שבהם ותלייתם בסתמיות ברחבי העיר לראווה, משולה בעיני לסצינת קינג קונג הכבול במופע פריק שואו, רק שבעצם הכבלים הם עלינו. חושפים אותנו לשירים, אבל מונעים מאיתנו את הקונספט שיעזור לנו בהבנתם ובכך מונעים מאיתנו כל שביב התרגשות אמיתית מהשירה. והרי שירה היא דבר ראשון רגש. קחו לדוגמא את הזוועתונים האלה שתלו בראול וולנברג ובשד' שאול המלך. איזה איש רוח גאון מטעם העירייה מצא לנכון לקצר את השירים ולשלוף מהם רק שורה אחת. כאילו קהל הסושיות המאוד מתוחכם ימשיך בעצמו את השיר. וכך אתה עובר באוטובוס ומולך שלט: "יש לי גל, שאותו חטפו שחפים". סליחה, מר דרוויש, אני מאוד מתנצל אבל הגל היחיד שאני מצליח לקלוט כרגע זה גל צחנת הבושם שמגיע מזאת שישבה לידי בשעה האחרונה. עוד מעט אני חוטף שחפת. מה לעזאזל הקשר של המשפט הזה באמצע העיר? אתם לא יכולים לפרסם את כל הקטע כי הוא ארוך מדי אז פשוט תוותרו. אותו דבר לגבי שלמה אבן גבירול עם "ראה שמש לעת ערב אדומה". הרי מדובר בשיר טראגי, מה הרעיון בלהציג אותו כמשהו פסטורלי, בפני הפועלים המרוטים שמכתתים דרכם חזרה הביתה?


העיר הזאת הוציאה מתוכה את מיטב משוררי עמנו. חלק גדול מהם גר בה ופעל בה. העיר הזאת חיה בכל כך הרבה שירים, נתנה השראה לכל כך הרבה דימויים, זה רק הגיוני ומתבקש להפעיל בה פרוייקט כזה. אבל אם כבר עושים אז עדיף עם חשיבה. קחו דוגמא. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים עומדת תחנת אוטובוס ומאחוריה הם הדביקו את השיר:

"לאוטובוס נכנסת

גברת עם סלים

תראו איך היא תופסת

את כל הספסלים".

שזה שיר של חיה שנהב ומצורפת שם הביוגרפיה וזה מאוד נחמד באמת, אבל עכשיו תגידו לי אתם. לא היה עדיף למצוא אותו בתחנת האוטובוס של שוק הכרמל? לא היה עדיף שיהיה כתוב שם:

"על ספסל אחד סל עם מרגרינה

על ספסל אחד סל עם חומוס טחינה

על ספסל אחד סל עם כל מיני

על ספסל אחד סל עם עיתונאי

ילד! מה פתאום אתה ישן? בבקשה תקום מיד! הלו, גם הגברת צריכה ספסל אחד."


אתם מבינים? קחו את השירים למקומות שמהם הם באים. ותפרסמו את זה בצורה פחות גרנדיוזית. שייקח לנו זמן למצוא אותם, שנתאמץ בשבילם קצת, שהם יהיו קצת יותר אישיים ופחות מלחיצים. "שלל שרב" של מאיר אריאל שיודבק לספסל אל מול הים (או עם הגב לים, יותר נכון) יעשה את העבודה הרבה יותר טוב. הבית האחרון של "רק על עצמי" של רחל, תלוי בכניסה לביתה ברח' הירקון, פרגמנטים של איה פלוטו מפוזרים בגן מאיר, "גרה בשינקין" כל כך מתבקש להיות תלוי שם בפינה של אחד העם, "ריח של שוקולד" של יהונתן גפן מול מקס ברנר... דברים כאלה. מותר לשלב גם קצת הומור, להכניס קצת אנושיות בפרוייקט שאמור להיות אנושי ותו לא. המטרה היא להחזיר את העם לשירה אבל גם את השירה לעם. אתם לא תצליחו בדרך הזאת. אתם חייבים לגרום לנו להרגיש.


ואם כבר "הבגד" של דליה רביקוביץ', אז יש עשרות פינות בעיר שיכבדו אותו הרבה יותר משדרות ח"ן. הפסל של הציפור למשל בגן העצמאות. מושלם! והמבין יבין.

יום רביעי, 6 ביוני 2007

הלו ילד!

"ילד, למה אתה לא אוהב הומואים?"

"כי הם מסריחים מהטוסיק!"

"מה, הם מפליצים?"

"כן. ואבא אומר שיש להם קוטג' בתחת!"

"אבא שלך הומו?"

"לא!"

"אז איך הוא יודע?"

"כי הם סיפרו לו."

"מי סיפר לו?"

"ההומואים."

"והוא באמת הריח שמסריח להם מהתחת?"

"לא. כי הם מסתירים את זה."

"למה הם מסתירים את זה?"

"כי הם לא רוצים שידעו שהם מפליצים כל הזמן."

"אתה חושב שהם מתביישים בזה?"

"כן, ובזה שיוצא להם קוטג' מהתחת".

"אתה באמת מאמין לזה, ילד?"

"כן! אבא שלי אמר לי!"

"אוקיי. מה עוד הם עושים?"

"הם לובשים שמלות!"

"כולם?"

"כן. ואז הם מתאפרים כמו אמא."

"ואחר כך מה?"

"הם רוקדים ברחוב ומתחילים עם בנים אחרים."

"ראית פעם הומו?"

"כן."

"באמת? מי זה?"

"מיכה השמן!"

"אבל הוא לא הומו."

"הוא כן. אבא אמר לי!"

"אבל הוא לא לובש שמלות בלילה."

"אבא אמר שבפורים הוא בא עם שמלה."

"הרים כל הלילה השמנדריק אה?"

"מה?"

"לא חשוב. תגיד, אם תראה הומו ברחוב מה תעשה לו?"

"אני ארביץ לו."

"אתה לא מפחד שהוא יחזיר לך?"

"לא, כי הם מרביצים כמו בנות."

"אבא שלך אמר לך את זה?"

"כן. והוא גם אמר שהם ישר מתחילים לבכות ובורחים."

"אהה."

"כן. וגם כשהם בורחים אז הם מפליצים כל הזמן וזה מסריח אז אף אחד לא רודף אחריהם."

"ככה הם מגינים על עצמם כאילו?"

"כן. כמו בטלוויזיה!"

"טוב, ילד, לך הביתה עכשיו."

"אתה הומו?"

"כן."

"איך אתם מכניסים את הקוטג' לטוסיק?"

"יום אחד, אני אראה לך. איף, ילד, מה זה הריח הזה?"

"הפלצתי. חחחחחח...."

יום חמישי, 31 במאי 2007

סיפורים שהבאתי מהצפון

1. כרונולוגיה א'

אני מחכה לטרמפ בצומת אלונים שייקח אותי לחינה המטופשת שנדרשתי להתייצב בה. ודווקא אני מתרגש לקראת זה, כי זאת באמת פעם ראשונה שלי בחינה ושמעתי שיש בקלאוות וכל זה. בתחנה יושב חייל גולני, שהוא כל כך הטעם שלי שמיד נהיה לי משעמם בפה. אני מדליק לכבודו סיגריה ומכבד אותו באחרונה שיש לי ומתפתחת שיחה. שיחות עם חיילים לא יכולות להרחיק לכת יותר מדי, בסופו של דבר זה מתגלגל לצבא. הוא בשוק לגלות שהייתי ג'ובניק. מסתבר שיש לי פרצוף של מטכ"ל או משהו כזה. הוא מתמוגג לשמוע שיצאתי יומיות וחמשושים ואני מנסה להסביר לו שלא כל מה שנראה לו ורוד הוא באמת ככה, שהיו בצבא שלי הרבה מאוד דברים רעים, שיצאתי משם עם דפיקה לא קטנה. הוא שואל איך עברתי את כל זה ואני עונה לו שכשחוזרים הביתה כל יום אז אין יותר מדי מה לעשות אלא לעשן והרבה. וככה אני מספר לו על החיים בקיבוץ, על הסמים, האלכוהול, מסיבות טבע, על השטויות שאני והשותף שלי היינו עושים. "אז הייתה לך תקופה" הוא אומר. ואני עוצר שנייה לחשוב ופתאום מגלה שאוטוטו אני בן 25, אוטוטו אני סוגר שנתיים באותו מקום עבודה, אוטוטו אני מתחיל ללמוד. כן, הייתה לי תקופה. אף פעם לא חשבתי על זה בלשון עבר, אבל הייתה לי תקופה. אני כל כך שמח שאני כאן.

לא לקחתי טלפון. כל אחד צריך שתהייה לו תקופה משלו.


2. כרונולוגיה ב'

אירוע משפחתי. המשפחה הזאת מתה על עצמה שזה פשוט לא ייאמן. פעם בשבועיים מוצאים תירוץ להביא את כל השלוחות לאיזה מקום ולחגוג את קיומנו. בכל זאת שרדנו עד כאן, למה לא לדחוף כמה קישים בדרך? לפחות יש יין. אז אני יושב עם אחי הצעיר (13) ועם בת דודה שלי (15) טוחן קיגל איכותי במיוחד, שפוצצו אותו בצימוקים ונותן להם לקשקש על העולם. הם נורא חכמים אז לא אכפת לי להקשיב. מסתבר שיש קטע חדש בעמק מאז שפתחו את ארומה וגלידה אלדו בצומת צמח. הילדודס נוסעים על אופניים שלושה קילומטר ויושבים לשתות קפה וללקק גלידה. ממש נהיה שם פרלמנט קטן של מיטב נערינו ונערותינו, סמול טוק ופיק אפ בתחנת דלק. תענוג, נו מה? אמה מה, בזמן האחרון התחילו להגיע יותר מדי ילדים קטנים והם קצת מקלקלים את האווירה האיכותית במקום או כמאמר בת דודתי: "הם נכנסים ומבקשים שוקו ברד. כאילו מה? שוקו ברד?!?! אתם לא יודעים שזה אייס קקאו??? ובכלל, זה כאילו הכיתות התהפכו ושתדע לך – ג' זה הח' החדש". ואם בת דודה שלי אמרה את זה, אז זה כנראה נכון.


3. שתיקה

כבר מזמן לא הרגשתי צורך לספר למישהו שאני הומו. לומר את האמת, אני מרגיש כאילו אני כבר כל כך הרבה זמן מחוץ לארון, שזה באיזשהו מקום נראה לי טריוויאלי וחסר עניין. רק שבדרך נשארה תלולית קטנה שעד עכשיו לא העזתי לעבור משום מה. לא סיפרתי לאחי הצעיר ממני בארבע שנים (כרגע בצבא, בשריון, חתיך על). משום מה, הקשר שלי איתו אף פעם לא היה קשר חם. מין יריבות מוזרה כזאת שאני כמעט בטוח שמגיעה רק ממני. או שלפחות נוח לי להאשים רק את עצמי בעניין הזה. בכל מקרה, תפסתי אותו לבד וסיפרתי לו שאני הומו ושהרבה כבר יודעים ואני רוצה שהוא ישמע את זה ממני ולא מאף אחד אחר כי בקיבוץ כבר התחילו לדבר על זה וכל זה. ואז הוא אמר לי שנראה לו שכבר סיפרתי לו. זה נשמע לי מוזר כי לא זכרתי אף פעם שדיברתי איתו על זה. ניסינו להיזכר מתי זה קרה ולא הצלחנו כי זה כנראה אף פעם לא קרה. מסתבר שהאדם שאני הכי מרוחק ממנו במשפחה ידע עלי יותר ממה שחשבתי. בלי לומר מילה.


4. קיפאון

ביום השלישי כבר הרגשתי חנוק. לקחתי את האוטו באמצע הלילה ונסעתי לאנדרטה של יער אשכול. רק אני והאוטו וכביש עפר שמתפורר לי בין הגלגלים. יש שם מין צוק כזה שצופה על העמק וכשעומדים ממש בקצה זה נראה כאילו ים של אורות כתומים ולבנים מאיים לבלוע אותך אם רק תעז לקפוץ. פעם חשבתי שיום אחד אני אקפוץ. היום אני עומד שם ומשתאה איך היה לי האומץ להישאר. פתאום אני מרגיש צורך לצעוק! פשוט לצרוח החוצה את כל מה שתקוע בפנים. אני פותח פה ומהסס, לא מצליח לפתוח את המנעול הזה. יוצאת לי מין יללה כזאת ואני ישר נבהל ומשתתק. מסתכל לצדדים ועל השעה. הרוחות מן היער נשמעות כמו נסיעה של רכב ואני מסתכל לכיוון העצים שוב ושוב כדי לוודא שבאמת אין שם אף אחד. אחרי כמה דקות זה שוב רק אני. אני והאורות. משום מקום בא גל של חום לחזה שלי ומתפרץ החוצה בשאגה שאף פעם לא יצאה ממני. אני מרעיד את הגרון שלי עד שכבר אין לי אויר. אההההההההה. נושם עמוק ומוסיף: "כוס אמא של כולכם". אני חוזר על הטקס כמה פעמים ונרגע. מתיישב על קצה הצוק וצוחק לעצמי. אח"כ ירדו לי כמה דמעות ועישנתי סיגריה לחיי הבדידות האיומה הזאת. אתם יודעים, הייתי בטוח שזה יפריע למישהו, שישלחו איזו ניידת שתבדוק מה קורה, שציפורים יתעופפו מהעצים, שתנים יתחילו לרוץ בין הסלעים. הייתי בטוח שמשהו מהכאוס הזה יצא החוצה, אבל כל מה שקיבלתי היו כמה נביחות רפות של כמה כלבים במנחמיה. הירח היה תלוי מעל העמק כמו גולגולת ענקית, האורות התחילו להתערבב לי בעיניים. מעל תל קציר פתאום ראיתי רצועה של שריפה. מרחוק זה נראה כמו חיוך ענק שמחייך אלי מההר. כמו חתול ענק שנעלם מאחוריו. "אתה יכול לעמוד על הראש?"


5. אתה

מה איתך? מה מפחיד אותך? מה מרגש אותך? מה מרחיק אותך כל כך? אני יודע שלפעמים הקיץ הוא החורף של הלב. אני יודע, כי האגם שלי קפוא כבר הרבה זמן. אני לא מחכה, לא מאוהב ולא תלוי, אני פשוט כאן. אתה מוזמן.