כבר מיום ראשון אני מוצף במסרים מכל מיני כיוונים שאני פשוט ח-י-י-ב להושיב את עצמי מול הערוץ הראשון ולראות את הסרט של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" (ניסיתי מליון ואחת ווריאציות ואין שום דרך לשלב את השם הזה במשפט כך שיישמע מחודד או שנון). סמסים, טוויטרים, סטטוסים בפייסבוק ומה לא – אי אפשר היה להתחמק מההלך הכללי שביום שלישי בערב ייפול דבר במדינת ישראל וירעיד את המפה התקשורתית.
אז מה נראה לכם? ברור שצפיתי! שאני אפספס?! ותנו לי לספר לכם – אור ליום רביעי השמש זרחה כסדרה. אפילו היה חם. העניין הוא כזה: אני לא איזה מבקר טלוויזיה מבריק וגם לא ממש שוחה בכל הרפש הזה של פוליטיקה והון ושלטון וכלכלה וכאלה, אבל אני יודע לזהות מתי מנסים לעשות עלי מניפולציות ורוזנטל אפילו לא עושה את זה בצורה מעודנת, בואו נאמר שגם לא ממש מתוחכמת. כבר בתחילת הסרט הוא מכשיל את עצמו באופן שישליט על כל מה שיבוא אח"כ טעם נפגם. כאשר הוא מגולל את סיפורה ההיסטורי של משפחת עופר הוא מטריח את הצופה גם בהיסטוריה של משפחתו שלו ובהיסטוריה האישית שלו בתור עיתונאי. המסר הוא ברור: בד בבד עם צמיחתה של המפלצת הקפיטליסטית צמחה גם דמותו של הלוחם הסוציאליסט האחרון – הלא הוא רוזנטל בכבודו ובעצמו – והוא ורק הוא יוכל לכרות את ראשה (המפוצל, כמובן) של המפלצת האיומה. בתסריט שכמו לקוח ממערבון זול במיוחד מציב רוזנטל את עצמו אל מול האחים עופר לדו-קרב אחרון וחסר סיכוי – כיצד ינצח הבורג את המכונה?
ברגע שאדם בר-דעת צופה בפתיח שכזה הוא מבין ששוב אין תועלת בבולדוג שקנינו לנו לשמירה. הון-שלטון היא אחת המשוואות החמורות ביותר המאיימות על קיום הדמוקרטיה, ומדינת ישראל כך נראה, טרחה להפריט גם את ערכיה הבסיסיים ביותר. פלורליזם? שוויון הזדמנויות? ברור שיש – אבל כמה אתה מוכן לשלם בשבילם? הימצאותם של למעלה מ- 40% מנכסי המדינה בידי מספר מצומצם של משפחות האלפיון העליון שם אותנו במקום שנקודת האל חזור כבר רחוקה ממנו שנות אור. לתקן לא בטוח שאפשר, אבל למנוע מהמצב להידרדר עוד יותר, אפשר בהחלט. לשם כך אנו זקוקים לתקשורת עירנית, לציבור קשוב ולמערכת משפטית בעלת שיניים. בפועל, המערכת המשפטית מסורסת על ימין ועל שמאל והציבור נאלץ לספוג פעם אחר פעם גזירות חדשות, אשר תורמות לחוסר היכולת הכללית שלו להגיב. התקשורת מצידה כפופה לשיקולים כלכליים של… ובכן של אותן משפחות בדיוק שעליהן היא אמורה לשמור.
אין לי מילים מספיק גדולות להסביר למה הסרט הזה הוא כל כך חשוב ולמה הוא כל כך נחוץ בנוף תקשורתי כמו שקיים כאן כיום. בגלל שכך אין לי מילים מספיק בוטות כדי להסביר את האכזבה שאוכלת אותי מאז שצפיתי בו. רוזנטל ניכס לעצמו את המאבק נגד השחיתות. זה לא מאבק שלי ושלכם. זה מאבק של רוזנטל באחים עופר. קשה מאוד להתעלם מהתחושה הקשה שיש כאן משהו שלא מספרים לנו, משהו אישי הרבה יותר מהפרטת בז"ן וצים. קיים משהו בבסיס המערכה הזאת שצובע את כל מסע הצלב הזה בצבעים מסריחים של צביעות איומה. קשה לשים את האצבע איפה בדיוק זה בא לידי ביטוי, אבל הלהט הקדמון למשל בו שועט רוזנטל לעבר סמי עופר עם המצלמה ורודה בו על תרומתו למוזיאון תל-אביב, הלהט הזה נראה קצת מעורבב עם חומרים שאינם עיתונאים גרידא, חומרים, שאם היו מוצפים אל פני הקרקע, היו מן הסתם נחשבים כהפרה חמורה של אתיקה עיתונאית.
אבל רגע, האחים עופר תבעו 3.5 מליון ממיקי רוזנטל. גם הם פועלים נגדו בכלים שיש בידיהם, אז מה רע שהוא נלחם בהם בכלים שיש ברשותו? הבעיה היא בעיה אתית מרכזית: תקשורת היא כלי ציבורי. זה שאתה עיתונאי ויש לך מצלמה וסלולרי מלא בטלפונים של אנשים חשובים, לא מתיר לך לעשות בהם שימוש כדי למגר את אויביך האישיים. יש גבול דק מאוד בין עיתונאות חוקרת לעיתונאות משמיצה ומטרידה. משנחצה הקו הזה כל תוצאה שתצא אינה עיתונאית והיא לוקה בחטא הסובייקטיביות. בכל כתבה עיתונאית קיים בסיס סובייקטיבי, אך ברוב המקרים הוא נסבל. רוזנטל, משהרגיש כי הוא הולך לאיבוד, התחיל להשתמש במניפולציות הכבדות ביותר – ציניות, לעג ובריונות עם המצלמה. זה פספוס טרגי של תחקיר עיתונאי חשוב מאין כמוהו. פספוס שמגמד את מימדי הבעיה שבה הוא מטפל למימדים של זבוב: זה מעצבן וזה תמיד מסתובב באוויר, אבל זה לא באמת מזיק.
אם רוזנטל היה מתעסק פחות באחים עופר ויותר בתחקיר שלו הוא היה מגלה שהחומרים הטובים ביותר נמצאים לו מתחת לאף. למשל, אלי גולדשמיט – פעם ח"כ ויו"ר ועדת הכספים. היום? עו"ד של האחים עופר. יותר מזה בשביל הון-שלטון? יותר מזה בשביל שחיתות פוליטית? הלוואי ואזכה לראות כי התבדיתי, הלוואי והסרט הזה יכה את הגלים שלהם הנושא הזה ראוי, הלוואי ונתעורר. בינתיים, נראה כי כלב השמירה של הדמוקרטיה לא מסוגל לפתוח עיניים אפילו על עצמו.
רשומות
