דלתות מסתובבות

לפעמים אני עורך חישובים של רווח והפסד. זה מין נוהג כזה שעוזר לי להרגיש כאילו יש לי איזושהי שליטה בחיים שלי. יש מסלולים מסוימים במוח שלי שיודעים שהשליטה היא כולה שלי, שכל מה שאני עושה הוא מתוך בחירה אמיתית ורצונית שלי. יש מסלולים שיודעים שזה בדיוק ההיפך. הבעיה היא שסטודנט לפסיכולוגיה מכיר בעצמיותם של כל המסלולים האלה ויודע שברגע שהוא מתחיל לחשוב עליהם המוח שלו פשוט מתחיל להתמלא במנורות מהבהבות וסירנות שתמיד מסתיימות בתאונה של כאב ראש נוראי והבטחה חד משמעית לא לחשוב יותר אף פעם. לעולם!

ובכל זאת – רווח והפסד, כי שליטה זה דבר חשוב. עזבתי את תל אביב בתחושה של שובע. מה זה שובע? בחילה מרוב גודש תהיה הגדרה נכונה יותר. אחד הפוסטים האחרונים שפרסמתי באטרף וגם אחד מאלה שאבדו לי לעולם לבלי שוב, היה מעין מכתב ארוך ומשתלח בכל מה שראיתי כרע וחולה בתל אביב. כיום אני יודע שזה בעיקר היה כל מה שראיתי רע וחולה בעצמי ונוח היה לי להאשים את המקום שבו אני נמצא. הדריכה במקום, המוקסמות מתרבות הצריכה הבלתי מוגבלת, הישיבה האינסופית בבתי קפה והשעמום הנורא שכרסם בכל פינה של מסגרת שבה שמתי את עצמי, אני יודע שאלה הדברים שהרחיקו אותי. הדברים שהחזירו אותי הביתה עם ההבנה שכתובת לא משנה את החיים. כלומר, לא באופן הבסיסי שהייתי רוצה.

שנה אחרי ועוד פעם מתחילים הקוצים. אני יודע שהלימודים האלה הם הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי מאז ומעולם. אני גם יודע שעצם השהייה שלי פה מונעת ממני את האסון הכלכלי שהיה קורה לי אם הייתי נשאר להיות סטודנט. אבל ריק לי פה. ריק במובן הבודד ביותר. משפחה וחברים סטרייטים זה סבבה לגמרי, אבל זה לא הצבע שהורגלתי אליו. זה לא מספק, זה תמיד נראה חיוור, תמיד חסר. הסביבה שלי מקבלת אותי באופן מדהים. בחיים שלי לא חשבתי שאצליח לעשות טיזינג לטבריינים בלי לחטוף מכות. העניין הוא שאני מקוטלג כאן. מותר לי לעשות ולהגיד דברים בגלל שאני הומו וזה בסדר, אבל אני תמיד אהיה ההומו. זאת הקטגוריה אליה אני משתייך. וזה כבר לא משנה עם מי אני יודע ומה אני אומר.

להיות מחוץ לארון כאן שם אותך במקום קצת בעייתי. מצד אחד כולם יודעים והם בסדר עם זה, מצד שני אתה מקוטלג. מצד אחד אני מרגיש בנוח עם עצמי ועם המשפחה שלי בכל פעם שאני צריך לקחת את האוטו או להפסיד ארוחה בשביל איזה דייט, אבל מצד שני כמות הדייטים שאדם מחוץ לארון מסוגל להשיג נמוכה משמעותית מאשר של אדם ארוניסט. זה הפתיע אותי כמו ברק כשגיליתי את עצמי מבודד פה לחלוטין.

אז הנה מתחילות ההתחבטויות לגבי שנה ג'. להשאר כאן? לחזור לתל אביב? מה הרווח? מה ההפסד? במה אני יכול לעמוד? והנה המסלולים שלי מתחילים להתווכח עוד פעם. מנורות ירוקות כנגד אדומות, מליוני חיווטים באזור הפרונטלי מנסים לדכא את האזורים הנמוכים, אבל אני יודע: כאב הראש כבר כאן.

למישהו יש אדוויל?

העיר תלבש שירה

איזה כיף להם בעיריית תל אביב! יש להם רעיון לפרוייקט חדשני שיזיז את גלגלי החשיבה הרפים של תושבי הכרך החלולים. הבה נצליף בשדרות קצת קולטורה, נשצוף דברי ציטוט על עמודי החשמל ונטמיע בדלי שירה בתחנות האוטובוס. אני מניח, שהרעיון הכללי הוא שטיפת מוח מצודדת, אשר תגרום למסופסלי רוטשילד להטריח ישבנם לספריה ולנבור במסמכי שירה גנוזים של מיטב משוררינו. דיינו!

כמו כל דבר שמבוצע בארצנו בכלל ובעירנו בפרט ובמיוחד כאשר מדובר בתרבות ובאופן צריכתה, גם כאן רעיון אדיר בעל פוטנציאל מהותי ירד לטמיון בגין ביצוע קלוקל וחסר מעוף. ושלא יהיה לכם ספק, בחירת השירים היא מוצלחת במיוחד השנה (אין לי מושג מה היה פה בשנים קודמות, לא הייתי פה). זה ללא ספק מספק ומענג למצוא באמצע הרחוב את שירו המהפנט של דוד אבידן "הרחובות ממריאים לאט". גם הערך המוסף – הביוגרפיה של המשוררים – המפורסם בתחנות האוטובוס מוסיף נופח לפרוייקט הבאמת מבורך הזה. אבל למה לעשות את זה כל כך כמעט טוב, כל כך ממוצע, כל כך לא נכון?

נתחיל מהעיצוב, שאמנם זהו פרט קוסמטי אבל הוא מצביע על עיקר הבעיה. מדובר בזריקת זין מדרגה ראשונה! מה זו חלטורת הפאוור פוינט הזאת? אתם לא חושבים שהתקדמנו קצת מאז אופיס 97? פשוט שמו מרובע עם שיר והצמידו קריקטורה של המשורר ויאללה – להציף! הקריקטורות, אגב, חמודות למדי אבל כל הקונספט פשוט לא מתאים למה שהוא מציג. ועוד לתלות את זה בצורה כל כך קיקיונית מעל העוברים ושבים שישאו עיניהם אלעל? אתם לא יכולים להציג את "הבגד" של דליה רביקוביץ' ככה. לא יכולים! זה פשוט נוגד את הטקסט!

"אין עלי בגד בכלל" היא זועקת לי מצמרות שדרות ח"ן. תלויה שם על כרזת לינוליאום, כמו הייתה מועמדת לראשות מפלגה או סקיני ג'ינס. באחד השירים העירומים שלה היא מתנוססת בראש חוצות כאילו היו שיריה חלק ממסע הקרקסנות של מחלקת התרבות בעיריית תל אביב. והצבע? ירוק בהיר. כן! מה ששמעתם! מישהו מוכן לקחת אחריות על המחדל הזה? זה נראה כל כך קמפיין סלולרי שבא לי להקיא!

הוצאת ההקשר מהשירים, נטילת העוקץ האישי שבהם ותלייתם בסתמיות ברחבי העיר לראווה, משולה בעיני לסצינת קינג קונג הכבול במופע פריק שואו, רק שבעצם הכבלים הם עלינו. חושפים אותנו לשירים, אבל מונעים מאיתנו את הקונספט שיעזור לנו בהבנתם ובכך מונעים מאיתנו כל שביב התרגשות אמיתית מהשירה. והרי שירה היא דבר ראשון רגש. קחו לדוגמא את הזוועתונים האלה שתלו בראול וולנברג ובשד' שאול המלך. איזה איש רוח גאון מטעם העירייה מצא לנכון לקצר את השירים ולשלוף מהם רק שורה אחת. כאילו קהל הסושיות המאוד מתוחכם ימשיך בעצמו את השיר. וכך אתה עובר באוטובוס ומולך שלט: "יש לי גל, שאותו חטפו שחפים". סליחה, מר דרוויש, אני מאוד מתנצל אבל הגל היחיד שאני מצליח לקלוט כרגע זה גל צחנת הבושם שמגיע מזאת שישבה לידי בשעה האחרונה. עוד מעט אני חוטף שחפת. מה לעזאזל הקשר של המשפט הזה באמצע העיר? אתם לא יכולים לפרסם את כל הקטע כי הוא ארוך מדי אז פשוט תוותרו. אותו דבר לגבי שלמה אבן גבירול עם "ראה שמש לעת ערב אדומה". הרי מדובר בשיר טראגי, מה הרעיון בלהציג אותו כמשהו פסטורלי, בפני הפועלים המרוטים שמכתתים דרכם חזרה הביתה?

העיר הזאת הוציאה מתוכה את מיטב משוררי עמנו. חלק גדול מהם גר בה ופעל בה. העיר הזאת חיה בכל כך הרבה שירים, נתנה השראה לכל כך הרבה דימויים, זה רק הגיוני ומתבקש להפעיל בה פרוייקט כזה. אבל אם כבר עושים אז עדיף עם חשיבה. קחו דוגמא. בקינג ג'ורג' פינת הנביאים עומדת תחנת אוטובוס ומאחוריה הם הדביקו את השיר:

"לאוטובוס נכנסת

גברת עם סלים

תראו איך היא תופסת

את כל הספסלים".

שזה שיר של חיה שנהב ומצורפת שם הביוגרפיה וזה מאוד נחמד באמת, אבל עכשיו תגידו לי אתם. לא היה עדיף למצוא אותו בתחנת האוטובוס של שוק הכרמל? לא היה עדיף שיהיה כתוב שם:

"על ספסל אחד סל עם מרגרינה

על ספסל אחד סל עם חומוס טחינה

על ספסל אחד סל עם כל מיני

על ספסל אחד סל עם עיתונאי

ילד! מה פתאום אתה ישן? בבקשה תקום מיד! הלו, גם הגברת צריכה ספסל אחד."

אתם מבינים? קחו את השירים למקומות שמהם הם באים. ותפרסמו את זה בצורה פחות גרנדיוזית. שייקח לנו זמן למצוא אותם, שנתאמץ בשבילם קצת, שהם יהיו קצת יותר אישיים ופחות מלחיצים. "שלל שרב" של מאיר אריאל שיודבק לספסל אל מול הים (או עם הגב לים, יותר נכון) יעשה את העבודה הרבה יותר טוב. הבית האחרון של "רק על עצמי" של רחל, תלוי בכניסה לביתה ברח' הירקון, פרגמנטים של איה פלוטו מפוזרים בגן מאיר, "גרה בשינקין" כל כך מתבקש להיות תלוי שם בפינה של אחד העם, "ריח של שוקולד" של יהונתן גפן מול מקס ברנר... דברים כאלה. מותר לשלב גם קצת הומור, להכניס קצת אנושיות בפרוייקט שאמור להיות אנושי ותו לא. המטרה היא להחזיר את העם לשירה אבל גם את השירה לעם. אתם לא תצליחו בדרך הזאת. אתם חייבים לגרום לנו להרגיש.

ואם כבר "הבגד" של דליה רביקוביץ', אז יש עשרות פינות בעיר שיכבדו אותו הרבה יותר משדרות ח"ן. הפסל של הציפור למשל בגן העצמאות. מושלם! והמבין יבין.

מביא הבשורה

מזל באמת שיש לנו את הים. בין תרגול פסיכומטרי לתליית כביסה, שתיים מהפעולות החביבות עלי ביום שבת בצהריים, אני מקבל טלפון מדנה. היא בים והיא לבד וזה באמת לא בסדר שאני לא מגיע כי היא הזמינה אותי כבר לפני שעה ומי אני בכלל חושב שאני וכו' וכו'. ליטר ד"ר פישר ושני נסיונות התנקשות מידי ילדים מתאבדים על אופניים אח"כ אני מתייצב בבננה ביץ'. בין עשרות עמחא ישראל אני מזהה את העיניים הכחולות שלה לבסוף. היא קופצת ומסמנת לי לשבת ותוך כדי משוויצה בבגד ים הלגמרי מדהים שהגיע איתה ממיאמי ביץ'. משהו שמזכיר תמונות של אמא שלי משנות השבעים עם שילוב צבעים בלתי אפשרי של תכלת חום וורוד. אני מזדעדע קלות. "אתה לא מבין! זה הכי טרנדי שם עכשיו. ככה כל הכוסיות במיאמי מסתובבות על החוף". שיהיה להן לבריאות. אני באתי לראות חתיכים.

בכלל, ים בשבילי זה לא בדיוק הבננה ביץ'. אני מעדיף את חוף הילטון או גורדון או את גן צ'ארלס קלור כשמדובר במפגש חברים. בננה ביץ', עוד מלפני שהגעתי לתל אביב, תמיד היה נראה לי כמו מקום של פרחות. ואני לא מתכוון להתנצל, מותר לי – אני קיבוצניק. בכל מקרה, התיישבנו שם על כוס גולדסטאר שעלתה 22 ₪. המלצרית אינפפה לנו משהו על סנדוויצ'ים מעולים שעולים 45 ₪ אבל אינפפנו אותה משם די מהר. אחרי שיחת עדכון קלה בענייני חדש וישן (בכל זאת לא נפגשנו יומיים) התפננו למטרה האמיתית שבשבילה הולכים לים עם חברות. חתיכים נו, הגיע הזמן שנדבר עליהם באמת.

אני לא טיפוס שרודף אחרי חתיכים. למעשה הם לא ממש מעניינים אותי. רוב האנשים הממש חתיכים שאני מכיר לא מסוגלים למלא לי חמש דקות של שיחה. אלה שאני לא מכיר לא נתנו לי עד עכשיו ממש סיבות להאמין שהם כן מסוגלים והמעטים שמסוגלים לא הולכים לים. אז אני (חתיך) הולך לים כדי לצפות בחתיכים שאני לא מכיר. אין בזה שום עניין או תקווה רומנטית. זה פשוט כמו לראות סרט: להנות ולחזור הביתה. אז היא עם הביקיני ואני עם חזה אוסטין פאוורס שלי מתמקמים בתנוחות המתאימות ומתחילים לבהות. לאט לאט מעגלי הבהייה מתרחבים לאופקים חדשים אשר מעבר לבית האופרה. הרדיוס גדל ואיתו התרעומת. עבדו עלינו! אין פה חתיכים!

אני מביט בדנה והיא מביטה בי בעצב. לאן הם הלכו? איפה כולם? מסביבנו היה עדר ג'מוסים שעירים, שרצו אחרי צאצאים אפויים למחצה, החליפו ביניהם צעקות וגידופים תוך כדי מטקוק עצבני ונופפו לנשותיהם שיביאו ארטיק שוקו שוקו. אני מוכן להשבע בעיניים שלי (הן לא משהו, אבל בכל זאת), שלא היה שם חתיך אחד ראוי למאכל אדם לרפואה. התחלנו לשוטט על החוף, אולי הם נדדו צפונה לכיוון הילטון, אבל כשהגענו לטרומפלדור דנה כבר הייתה עייפה ופנינו חזרה לעיר. קצת מועקה בגרון.

ואז בדרך חשבתי על זה: היי, אולי בעצם הם עדיין בתרדמת חורף? אולי כל אותם הררי שרירים ובטנות שטוחות לא שמעו שהתחיל הקיץ והם תקועים במכוני הכושר ודוכני השייקים מחכים לסנונית שתביא את הבשורה? אז רבותי, הרשו לי להיות הראשון שתוקע בשופר: הקיץ כאן! צאו בהמוניכם והציפו את רחובות עירנו! תנו לנו ליהנות מחזון הציונות המתממש לנגד עינינו בין בלוריותיכם המעוצבות! אל תתביישו, אנחנו מבטיחים לפרגן, פשוט ההורמונים כאן כבר כמעט חודש, הגיע הזמן לראות פה קצת בשר.

שיהיה קיץ ייצרי וסקסי לכולנו. העיקר הרומנטיקה!

התרחשות אורבנית

בתהליך

זה תמיד תהליך

אינטרפרטציה חופשית

אדפטציה הכרחית

קומוניקטיביות.

משנה זוויות

מציץ בצלליות

דמויות מתחלפות

מחשבות מתחלפות ברמזורים

אנשים מרחפים לי בשדה הראיה, האוטובוס עושה פניה והתמונה כמו מוקפאת מסרט, אני סובב אותם סביב ומנתק מגע לרגע. האור שוב אדום והם נצמדים אחד לשני לפני העלייה לאוטובוס. הנה אחד מנצל את הרגע ונותן ליטוף לישבן קופצני שממול. מגע – חוסר מגע. מנותקים כמוני הם מחוברים לאזניות, מבטים בוהים אל החוץ, מבטים מהחוץ בוררים האם יש מקום. אנשים עם זמן מדליקים סיגריה ומחכים לאוטובוס הבא. כרגיל מישהי מאחרת. היא יוצאת מהמאפיה ורצה אחוזת אימה לעבר האוטובוס. בנשימה אחרונה היא משיגה את דלתות הזכוכית שנסגרות מאחריה. תופת של בוקר. אנשים בכל מקום בכל זמן הם אנשים.

שישי

מהומה

נופש

קודח, נובר, מצטבר, מתגבר.

וחם לי.

זוג צעיר בשדרה היא מלטפת לו את הצוואר, הוא חוקר שדיים של קטינה הנשענת על הגדר. אנשים צעירים ויפים יושבים ומחליפים מבטים, מחליפים נגיעות, מחליפים צחקוקים, מחליפים כתובות, טלפונים, מחשבות. ביניהם משוטטים כלבים: מרחרחים, מקשקשים, קופצים, מסתבכים. עיניהם עורגות לחבריהם הקשורים. קפה עכשיו, אלכוהול בערב. אנשים צורכים רעל, מזל שיש לנו את הרעלים שלנו. הבחור ניגש לצעירה הקטינה ומפתח שיחה, האישה שאיתו לא נשארת חייבת ומעיפה לו סטירה. הילדה בורחת. אנשים מסתכלים לרגע וחוזרים לקפה. זה לא באמת קורה עכשיו (בטח שכן).

כביש מהיר

פקק איטי.

מחנק.

אינטימיות כפויה.

חלונות נפתחים אחד אחרי השני. פדחות מציצות ממכוניות, מסוקרנות לצפות במה שגרם לכל זה. פדחת מסולסלת מתנענעת מצד אל צד, הילדים רעבים בבית אין מי שיכין אוכל, פדחת עם כיפה פונה לפדחת מקריחה ושואלת אם רואים משהו, פדחת שעברה גילוח ופוליש מתקשרת לגלגלצ ומתזמנת. בהתקדמות האיטית נפגשים שני חלונות. מאחד בוקעת מוזיקה רועמת מהשני מפציע חיוך. מחליפים מה נשמע בככה ככה וממשיכים בתנועה ממושכת בתוך הקרחון המהבהב והרועש.

ים.

רוח, ריח.

אדום, כחול, זהב.

ערב.

שתי נשים צועדות נמרצות על הטיילת. ידיהן חותכות באוויר לפנים ולאחור. בחור יפה יושב על ספסל בטון, עיניו משייטות להן על פני המים. בחור נוסף עובר בריצה, מסובב מבטו אל הזה שיושב. עיניים מתרוצצות, מחפשות, סורקות. שניה, חצי שניה. פגישה חצי פגישה. עיר של חצאים. איש עם גלשן רוח חולף סמוך לחוף. שני כלבים רודפים אחריו בתוך המים, מנסים לעמוד בקצב. אחד מהם מתייאש והשני אחריו, הם פונים לחבורת מגודלי שיער השרועים על שמיכה וצופים בשקיעה עם נרגילה. עננים מתפזרים, כדור אדום נחצה לאיטו על הגבול. לרגע הכל נעלם איתו. אני הולך דרך קירות.

סופשבוע בכפר

שני הבתים שלי נמצאים בקצוות אחרים של ממלכת יהודה. ובאשר ארצה לצאת מביתי אשר לחוף הים אל ביתי אשר למרגלות ההרים, עלי לצאת למסע ארוך. זה ממש כמו סיפור אגדה – המסע הביתה. צריך לחצות את הואדי, לטפס על ההר, לחצות את הנחל ולטפס על ההר הבא ורק אז משתרע אל מול עיניכם המשתאות העמק המופלא. הבית שלי ב- 24 השנים האחרונות. וכן, זה מאוד יפה להביט מלמעלה על כל הירוק הזה והכינרת בוהקת בכחול הכל כך כחול שלה. אני מאוד אוהב את הנסיעה הביתה, היא משרה עלי קסם כזה. קסם שמשתחרר בין רגע כשאני עובר בשערי הקיבוץ.

לא יודע למה קשה לי עדיין להשתחרר מהחבלים האלה. אני נמשך כמו עיוור לכלבו, מעניין את מי נפגוש שם היום? הנה הקופאיות יושבות בקופה ומחייכות לעברי. כמה טוב שבאת הביתה, איזה יופי לראות אותך, כמה רזית... באמת רזיתי. מה חדש? לא יותר מדי. אה יופי. שקט.

משם לחדר אוכל. מה אוכלים היום? יום שישי – כרגיל קוסקוס עם מרק ירקות. יופי יופי, רק שמאז שנחנקתי מהקוסקוס שלכם בגיל 8 אני לא כל כך נוגע בזה. בכלל, החדר אוכל הזה גרם לי להיות צמחוני במשך כמעט 8 שנים. אכלתי קציצה ופתאום קופצת אלי מתוכה חצי אצבע של תרנגולת. רק חסדיו של הדוד מקדונלדס שכנעו אותי לחזור ולנגוס בבעלי חיים. אל דאגה – היום אני קורניבור גאה. אז מי יושב היום בחדר אוכל? היי, הנה סבא וסבתא וכל המשפוחה. וואו, איך רזית! כמה טוב שבאת הביתה, כמה התגעגענו. מה חדש? קנינו טוסטר. מעולה, איזה סוג? לא זוכר, אני אחזור הביתה אני אגיד לך. רק אל תשכח להגיד לי...

לא יודע למה, אבל תמיד יש לי צפייה שמשהו ישתנה כשאני אגיע בפעם הבאה. שמשהו יקרה שם, לא אכפת לי מה זה יהיה, רק שיקרה כבר! שמישהו יזעזע את האנשים האלה שיושבים שם בחור הזה ויוציא מהם קצת אותות חיים. שמישהו יפוצץ את הבועה הזאת. זה מאוד קשה לצאת מהבועה, אבל קשה עוד יותר להסתובב אחורה ולהביט על אלה שנשארו כלואים בה. זה כאילו אני לא מסוגל לתקשר איתם יותר, עם החברים הטובים שלי. עם ה"חבורה שלי". דם איט – קשה לי פתאום לתקשר אפילו עם המשפחה שלי. יכול להיות שהשתניתי עד כדי כך? יכול להיות שאני שנאתי לחיות שם עד כדי כך?

בכל מקרה, זה סתם הלך רוח שתפס אותי בסופ"ש. בסופו של דבר זה עבר לי, אפילו די נהניתי. ישבנו והעברנו קטעים ביום שישי בלילה אצל ניץ בפינה. הפלצנו ותקענו גרעפסים אל תוך הלילה ואתם יודעים מה? זה הרגיש טוב כמעט כמו פעם. ואז אני עולה על האוטובוס, חוצה את ההרים ומגיע לים. כמו סיפור אגדה – מעבר לרחוב, אחרי הפינה, ליד התמרור... אני חוזר לבית השני שלי.

המדריך לחורף הבודד

אחרי העצרת תפס אותי הגשם בשדרות ח"ן. לא היה לאן לברוח, זה פשוט נפל מהשמיים ותוך חמש שניות הייתי רטוב לגמרי. עצוב לחזור הביתה לבד בגשם, רועד מקור. עצוב לפשוט את הבגדים לבד ולתלות אותם לייבוש לבד, להיכנס מתחת לפוך לבד... אז מתחת לפוך אני פותח את הטלפון לבדוק הודעות. בין השאר היה שם SMS מאותו בחור מקסים שאני מנסה כבר שבועיים לבנות איתו איזשהו סוג של קשר. עוברים עליו המון דברים, הוא אומר. זה לא פייר לגבי אבל הוא צריך להיות לבד עכשיו והמון תודה על הסבלנות שלי. כזה אני, נותן שירות לקוחות איכותי גם לקהל הדייטים שלי. המלצות ניתן לשרשר בטוקבקים.

כן רבותי, הסימנים בד"כ אינם משקרים, גם השנה החורף הזה הולך להיות בודד וקר. אין בזה חדש, למען האמת עוד לא היה לי חורף אחד שאני יכול להצהיר עליו כעל זוגי משהו. כן, אני יודע כמה זה כיף להתכרבל מתחת לפוך עם עוד מישהו אבל בסופו של דבר כנראה שהפוך שלי לא מזמין כמו אלפי הפוכים האחרים שמסתובבים פה באתר, אז אני מגביל את המאמצים שלי עד גבול מסויים ושומר על אופטימיות, כמו תמיד.

אז מה בינתיים? הרי אצל יצורים כמונו – דרמה קווינס מלידה (גם הכי סטרייט אקטינג בעולם כאלה, אנחנו יודעים שאנחנו כאלה) – לחורף תמיד תהיה הילה של עונה רומנטית שבה עליך להתכרבל מתחת לפוך עם בן זוג זוגי ויהי מה. תשאלו כל הומו מצוי מה הוא מתכוון לעשות החורף והוא יספר לכם על הבנזוג המדהים שהוא שהוא מתכתב איתו כבר יומיים ואיך הם מתכוונים להעביר את כל החורף מתחת לפוך עם שוקו חם ומרשמלו. אבל מה? איכשהו כולם פה לבד. כולם רועדים מקור.

אז מה? שנישבר? מה פתאום?! ארול הפקות גאים להציג את עשרת מצוות העשה לחורף הקרוב. מלאו אחריהן ומובטח לכם חורף מספק ואיכותי שאחריו תאמרו קבל עם ועדה: "זוגיות? עזבו אותכם, אולי בקיץ!" גם בחורף הבא אני אהיה לבד.

1. גלה אופקים חדשים

אין דבר יותר מספק מלדעת דברים חדשים! כמה פעמים שמעת על תופעת הוויקיפדיה ולא קרה שום דבר? אז בבקשה – עכשיו אתה לבד ואין מי שיפריע לך. הקלק ולמד מודל חורף 2007. ככה גם יהיו לך נושאי שיחה מרתקים עם הדייטים שלך, לפני שתזרוק אותם בטוענה שאתה חייב להמשיך ולהתעמק בתולדות הבושמנים ואין לך ממש יותר מדי זמן בשבילם כרגע. תודה על הסבלנות, בכל אופן.

2. הפוך לצרכן תרבות

או לפחות תסתום חורים בלתי נסלחים בהשכלה התרבותית שלך. מה עם כל אותם ספרים שכולם מדברים עליהם? לא קראת את "מאה שנים של בדידות" כשהיית בן 18? זאת ההזדמנות. עשה זאת מהר לפני שינסו לפתח איתך שיחה על הסימבוליות השבטית בספריו של מארקס. פספסת את "שמש נצחית בראש צלול" כשהוקרן בקולנוע? השכר אותו בדחיפות כי מדובר בנכס צאן ברזל בקהילת ההומואים-אינטלקטואלים-סטודנטיאלים שאתה כל כך רוצה להימנות עליה. לך לך אל האוזן השלישית וגהץ כרטיסך על כל אותם דיסקים שגל אוחובסקי גומר מהם כל שבוע בטיים אאוט. אל תיבהל, אתה צפוי לקבל כמה מבטים נוזפים מהמוכרים שרק עכשיו נזכרת לקנות את דמיאן רייס אבל זה יעבור להם ברגע שמישהו ייכנס ויבקש לקנות את החדש של קולדפליי. צא לתיאטרון, צא לקולנוע, תראה סרטים פורטוגזים בסינמטק. עשה זאת לבד, תתמקד במה שאתה רואה. תצא מזה רק נשכר.

3. כבד את אביך ואת אמך

מאז שעברת לעיר הגדולה הם כבר לא שומעים ממך, מה? אתה כבר לא מגיע לבקר כמו שבאת פעם, ודווקא היום אמא עשתה צימעס כמו שאתה אוהב. המערכת הזוגית הכי משמעותית בחיים שלך ואתה לא משקיע? קח אחריות על המשפוחה, הראה נוכחות. צלצל פעם בכמה ימים לבדוק מה נשמע שם אצל הזקנים. קבל עדכונים על השכנים או על מה שקורה בקיבוץ, תתעניין מה הם עשו בסופ"ש, בדוק בזהירות אולי אבא כבר השלים עם זה שלא תהיה לך חברה אף פעם... דברים כאלה. זה יפר את הבדידות ויחזק את הצ'אקרות המעטות שעוד נשארו לך.

4. השקע בחברים

על אותו משקל אתה מוזמן גם להשקיע בחברים שהשארת שם רחוק בבית. הידידה הראשונה שסיפרת לה עדיין תקועה בלימודים במכללה המסריחה שלה בצפון. דבר איתה קצת, ספר לה כמה כיף כאן, כמה טוב לך. תמציא כמה אהבות שהיו ונגמרו, תן לה את הרושם שחם כאן ונעים פה ושהיא תמיד מוזמנת בלה בלה בלה. זה יעודד את מצב רוחך ויסב לה אושר שהחבר ההומו שלה עדיין שומר איתה על קשר גם כשהוא בעיר החטאים.

5. השקע בעצמך

בינינו, החורף הזה יהיה קצר כמו כל החורפים. תוך ארבעה חודשים כולם פה ילכו עוד פעם עם מכנס קצר וגופיה. אז מה קורה עם הצמיג הזה שכבר צמח מאז סוף עונת הרחצה? יאללה – זה שאתה לבד לא אומר שמותר לך להזניח! תחזק את עצמך לפחות שלוש פעמים בחדר כושר, לך לרופא עור לפתור את צרת החצ'קונים הזאת בגב, אולי אפילו תתפרע על איזה ניתוח להסרת משקפיים. החל לעבוד כבר מעכשיו על הלוק של הקיץ הקרוב. איך אתה מתכוון למצוא זוגיות ככה?

6. למד הקלדה עיוורת

מדובר בפעילות פרודוקטיבית למדי ומשעשעת במידה. תרגל את עצמך כך שכשיגיע הקיץ המיוחל תוכל לתקתק הודעות באטרף במהירות ויעילות בדרך לעוד סטוץ. מה שמביא אותנו לסעיפים הבאים...

7. תקשר עם העולם

אם גם ככה אתה לא יוצא מהבית, לפחות פתח לעצמך מעגלי חברים וירטואלים חדשים. מצאת כרטיס של דייל אוסטרלי חתיך? דבר איתו, אולי אפילו תעברו למסנג'ר. תמיד טוב לדעת שיש מישהו נחמד שחושב עליך בקצה השני של העולם, אפילו אם מדובר בסתם דמות פיקטיבית של השכן ממול. יש להם נטייה להראות דאגה אמיתית בנוגע לקורה בישראל. העמד פני פטריוט אמיץ ומיוסר, זה מחרמן אותם שחבל על הזמן. אם זה יהיה ממש טוב, אולי אפילו תזכה להזמנה למצעד הגאווה בסידני.

8. שלח לחמך

אין תדמית רומנטית יותר לחורף בודד מאשר תדמית הסופר המתוסכל שלא זכה להכרה. פתח בלוג והצף אותו בהגיגי השפר שלך. הוצא את כל השירים הדבילים שכתבת למגירה בכיתה י' ופרסם אותם בבמה או בכל מקום אחר בו מישהו עשוי להביע בהם עניין. הכיף האמיתי מתחיל כשאנשים מתחילים להגיב. כך תוכל לבלות ערבים ולילות שלמים ולהתכסח עם איזו קוקיצה על למה השיר שלך "נסיך הדורקס" הוא בעצם הבעה רטרופרספקטיבית על מצב הקהילה המפורר ולא באמת משאלת לב של ילד מחוצ'קן.

9. בשל לעצמך

כל גבר נתקל בשלב זה או אחר בצורך הקיומי להכניס דבר מזון לפיו. חורף זו עונה קשה במיוחד לגרגרנים. השיפודיה נמצאת מרחק שני רחובות מוצפים מכאן וקררררר. מי בכלל רוצה לצאת מהבית? שליחויות זה כבר עסק למליונרים כאן אז כל מה שנותר הוא ממש לעמוד ולהתקין לעצמך ארוחה. אתה יכול להזמין את השותפה ואת החברות שלה אבל העקרון הוא שאתה השף. כנס לאינטרנט, גזור מהעיתון כמה מתכונים מעניינים, תוסיף תמיד עוד שום וקצת לימון ותן לשאר לעשות את שלו. מרק כתום? פטריות מוקרמות? עוף ביוגורט? הכל אפשרי!

10. השלם שעות שינה

בסופו של דבר זה הרי מה שתעשה בכל מקרה. מדובר בפעילות הכי מנחמת בעולם. תחזור הביתה, שתה כוס תה עם לימון ונענע, רחם קצת על עצמך – אבל במידה שלא תשבור את הפן הרומנטי שבעניין, כבה את הפלאפון, סגור את הטלוויזיה, תעשה ביד, תתקלח במים רותחים, כנס לפוך ותעצום את העיניים כמו ילד טוב בתשע בערב. למחרת תקום ליום חדש ובודד ואתה בשיא הכוחות שלך. כן, נעבור גם את החורף הזה בשלום. אפשר אפילו לחייך :-)

שמור בטל

פטישים לוהטים

משפצים לי את הבית, וזה בדיוק כמו שאתם מדמיינים! אל תחסכמו מעצמכם אפילו פרט קטן, זה בדיוק ככה! עם פיגומים בחלון, אבק ובוץ במטבח ובמרפסת השירות על בסיס יומיומי, פועלים ערבים שמציצים בחלון ושואלים אם יש מים... ושלא יהיו אי הבנות - אני דווקא ממש בעד כל התסריטים המצוצים האלה של בלעמי (ואל תתקנו אותי!) וממש אין לי בעיה לעודד את המורל של בני דודנו המדוכאים. בסופו של דבר כולנו באנו מהביצים של אברשה, אבל בחייאת, למה זה בא על חשבון הכביסה הלבנה שלי? למה?!?!?!?

אז ככה, ביום הראשון הם הרימו פיגומים סביב הבית בסצינה שנראית כמו לקוחה מסרט אימה. רעשי גרירות עם עלות השחר, צלליות בחלון, דפיקות עמומות ו-בום! פצצה מושלכת לנו לתוך המטבח. כן, כבר על היום הראשון דירה מס' 6 ספגה מהלומה. אחד הפיגומים פרץ לנו מהחלון ונחת על הגז. כשחזרתי באותו יום אני מוצא את השותפה שלי יושבת במרפסת ומעשנת, אבל זה נראה יותר כאילו היא יושבת בבית סוהר. ורק אז שמתי לב - אנחנו לכודים! מסביב לכל הבניין יש סורגי ענק. לרגע הרגשתי כמו עכבר שנתפס במלכודת. מה עושים עכשיו????

כמה ימים אח"כ - היום הוא יום רביעי. תכונה גדולה שוררת בדירה שכן היום הוא היום הראשון של העונה החמישית והאחרונה של הסידרה הכי טובה שמשודרת כיום בטלוויזיה. "עמוק באדמה"! לא תתנו כבוד? מסתבר שהפועל הפשוט לא שמע על כך והחליט לזרוק פטיש דווקא באותו יום על תיבת הכבלים שלנו. לא של הבניין, של דירה 6! שזה אנחנו אגב... השעה היא 8 בערב ושנינו מרוטי עצבים. מה יהיה? מה עושים עכשיו? נציג של הכבלים הגיע, לא אחרי שגרמנו לכמה פקידות שלהם להעביר אותנו מאחת לשניה רק כדי להמשיך הלאה ולהחזיק אותנו על הקו קרוב לשעה (וזה לא מצחיק). אז את הפתיחה לא ראינו וגם לא דייויד לטרמן, אבל לפחות זכינו לכייבל גאי חתיך לחלוטין שהתכופף די הרבה, הזיע והשתמש בשירותים.

זה מה זה לא נגמר, מה אתם חושבים? כמעט כל יום יש פה הפתעה חדשה. יום אחד החשמל נופל, יום אחד הקו של בזק ויום אחד אני מגיע לדירה ומוצא את השותפה שלי על סף קריזה. עוד לא סגרתי את הדלת והיא צועקת לי: "רעי, אין מים!!!" עכשיו, אני לא יודע עד כמה זה נראה לכם שולי או לא, אבל דירה בלי מים זו דירה בלי חיים. וזה יורד לדברים הכי בסיסיים בחיים שלך. אתה לא יכול להתקלח, לא לצחצח שיניים, לא להשתין ובטח שלא לחרבן, לא לשטוף את הירקות לסלט, לא לבשל ביצה, לא לעשות כביסה. כלום!

מסתבר שהם החליפו איזו צנרת חיצונית ופגעו - ניחשתם נכון - רק בצינור של דירה 6. בעלת הדירה נשמעה מזועזעת למדי מכל הסיפור ובמיוחד הזדעזה להדגיש לנו אחת לכמה משפטים שממש אין מה לעשות עכשיו ושצריך לחכות לבוקר. מכיוון שהשתנה לבקבוקים וצחצוח שיניים עם מים מינרלים לא נראו כפתרון מציאותי לחיים אורבנים באמצע שנות ה- 2000 החלטנו לנטוש את הדירה. ביטלתי את הדייט שאמור היה להיות לי, ארזתי את התיק, עצרתי להשתין בחדר כושר בדרך ונסעתי לישון אצל סבא וסבתא. זה נמשך יומיים ובסוף פרצו לי מים מהניאגרה והציפו את כל הדירה.

אלוהים יקר שלי, אני יודע שהיית בסדר איתי עד עכשיו, אבל זו באמת דרך לא נחמדה ליידע אותי על חטאים שלא נמחלו ביום כיפור. מה כבר עשיתי? (אוהו מה שכבר עשיתי) אולי גם אני זקוק לשיפוץ? אבל אתם יודעים, סתמי כמו שזה נשמע, בסופו של דבר יצאתי מחוזק. היום אני יושב כאן לפניכם אחרי מקלחת, חירבון איכותי במיוחד, סלט ירקות עם ביצה וקוטג'. ראיתי פרק של "עמוק באדמה", האור דולק פה וריח של כביסה מציף את החדר שלי. כן, החיים ממשיכים ואני מוכן לכל הפתעה שלא תבוא. כאילו, מה עוד יכול כבר לקרות? יפילו לי קיר?

ומה עם הדייט? נפגשנו בסוף, בוודאי שנפגשנו. היה נחמד, מקווה שיתקשר :-)

שמור בטל

ימים לבנים

עוד יום.

לא יודע למה, אבל אני סופר את השבועות שאני כבר כאן. כאילו זה ממש משנה לי, כאילו שאני צריך פה איזשהו פז"מ. יש לי כבר כרטיס חופשי חודשי חדש עם מסגרת ירוקה לחודש אוקטובר. הקודם היה עם מסגרת חומה. כבר יצא לי לדרוך פה על חרא ברחוב ולקלל את האמ-אמ-אמא של זה שלא השתמש בשקי קקי, אני יודע בדיוק באיזה רמזורים האוטובוס שלי לא עוצר ובאיזה רמזורים אני צריך לצהול כשהוא מצליח לגרד אותם בכתום. כולם פה עוברים בכתום. החלטתי לא לחזור לסופ"ש הביתה למרות שהבטחתי להורים, אני רוצה להנות קצת מהעיר. אני אוהב את הים. אני אוהב את רוטשילד. אני אוהב ללכת לסנטר דרך פרץ חיות ולחזור דרך קינג ג'ורג'. גיליתי כבר את חנות הסקס שלי (נו, מה אתם חושבים?) ואני מחליף שם סרט פעם בשבוע. מצאתי כבר את המרפסת עם הבחור הכי חתיך להסתכל עליו. הוא מעשן ג'וינטים בשרשרת כל ערב ואולי יום אחד יהיה לי אומץ לגשת. אני אוהב לקנות סלייס בפיצרייה הקטנה שיש לי ברחוב. הם יקרנים אבל זה טעים לי וזה מתחת לבית. זה שייך לי ואני אוהב את זה. זה גורם לי להרגיש בית.

ובית זה הדבר שהכי רציתי להרגיש כאן. זאת ההרגשה שמפכה בי את הביטחון שזה היה נכון להגיע לכאן, שהחיים שלי בדרך הנכונה, שאני בדרך למעלה. מה יש למעלה?

אני רוצה להאמין שטוב לי.

אני מאמין שטוב לי.

טוב לי.

אז למה אני צריך לשכנע את עצמי כל כך הרבה? למה אני צריך לשכנע את עצמי בפני אחרים? אם לא היה לי טוב הייתי בורח.

אני טיפוס שבורח.

אני רוצה להפסיק לברוח.

אני לא בורח יותר לשום מקום.

אני בבית. מחייך. כמה זמן לא חייכתי באמת? חם לי בלב ואני חי כמו שאני רוצה לחיות.

ועדיין הרחובות זרים לי, גברים מעיפים בי מבט בוחן, חודרים לי לעצמות, חושפים את כיעורי גופי ברחוב ומחטטים בפצעי השותתים כאשר כהרף שנייה הם פונים להתעלמות. כל המסה שלי היא אוויר. כל בחור הוא תקווה, כל מבט הוא רטט, כל התעלמות היא קצר, אנדרנלין נפיץ שמרעיל את הגוף. עיקצוצים חסרי מימוש. כמה קצרים כבר עברתי מאז שעברתי לכאן? אולי זה הפז"מ האמיתי? הם אומרים לי שיום אחד אני אתקלקל. שיום אחד אני אכבה את האור ואשאיר אותו כבוי לנצח. אבל אני לא יכול לכבות את האור. לא את אור תמימותי ולא את אור תקוותי. העיר הזאת לא תנצח אותי. אתם רואים אותי ברחוב, אני יודע שאתם מזהים, אני יודע כי אני רואה את הזיק הזה בעיניים. בכולנו יש את החשמל הזה. כולנו יודעים.

אני מאמין בטוב.

אני מאמין שאני טוב.

טוב לי.

עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.