סליחה, פה זה השביתה?

מקרה שהיה כך היה. לא נגענו.

- "בוקר טוב" (זה אני, כן?)

- "שלום, אני רק רוצה לשאול שאלה. אפשר?"

- "בטח , במה אפשר לעזור?" (משתדל להשאר אדיב לנוכח הטפשות המתפרצת ממשפט הפתיחה. כאילו, התקשרת כבר, יא עיזה?)

- "תגיד, יש שביתה מחר?"

- "לפי מה שמופיע כרגע בתקשורת אז כן, אבל עדיין לא יצאו בהודעה פומבית."

- "מה זאת אומרת?"

- (מנסה לברר לעצמי מה היה פה לא ברור ומנסח בשנית באופן איטי יותר) "זאת אומרת שכרגע אומרים שכן אבל זה לא רשמי."

- "אז יש שביתה?"

- "כרגע עוד לא יודעים." (אבל אני כן יודע לאן השיחה הזאת מתקדמת).

- " אבל אמרת שכן."

- (נו בטח, מקרה מנצח של פוסטמה. צריך לעבור לשיטת ההפשטה). "אמרתי שהתקשורת אומרת שכן, אבל עדיין לא פרסמו הודעה רשמית. מבחינתנו כרגע אנחנו פועלים כאילו יש שביתה."

- "אז יש שביתה?"

- (התיאשתי. צריך לקדם עניינים.) "כן. יש שביתה."

- "אוף איתכם! אני לא מאמינה!"

- "מה קרה? את צריכה לטוס?"

- " כן. מחר אני צריכה לטוס לבריסל. מה אני אעשה, נוווווו?"

זה השלב שבו אני לוקח שם ומעלה הזמנה. המעאפנה טסה לבריסל על הבוקר וחוזרת כעבור יומיים מציריך. אלוהים יודע למה החברה הזאת שולחת אישה כל כך מטומטמת שתייצג אותם בחו"ל...

- " תראי, במידה ותהיה שביתה, אלעל יקדימו את הטיסות שלהם כך שיצאו לפני השביתה. אז מבחינת הטיסה שלך אני מאמין שתוכלי לטוס מחר, מקסימום הטיסה תצא שעה לפני."

- " מה שעה לפני? אבל ככה הולך לי הלילה? מה, הם רוצים שאני אגיע לשם בשלוש לפנות בוקר?"

- "גם ככה את צריכה להיות שם בארבע."

- " זה עוד שעה לישון, מה הם נורמלים?"

- "אבל זה הפתרון שנותנים כדי שתוכלי לטוס" (אני מתחיל להבין על מה נפלתי פה).

- "אוףףףףףףףףףף. אז אני מבינה שהשביתה הזאת הורסת לי הכל."

- " ככה זה שביתות כאילו...."

- (לא ממש קלטה את הציניות) "אז תגיד, מה עם החזרה שלי?"

- "מה איתה?"

- " הם יתנו לי לחזור כשתהיה שביתה?"

- "אם תהיה שביתה אז לא יהיו גם נחיתות. אף מטוס לא ימריא אם לא יהיה לו איפה לנחות." (אני חושב שאמרתי את זה די ברור).

- "מה? הם שובתים גם בציריך?"

- " לא." (לרגע אני מזועזע)

- "אז למה שלא יתנו לי לטוס?"

- "כי המטוס לא יוכל לנחות בנתב"ג. וגם לא באילת ולא בשום מקום. אם תהיה שביתה הכל יהיה סגור."

- " מה, הם לא יתנו גם למטוסים מחו"ל לנחות פה?"

- "כן. שביתה."

- "אז מטוסים ימשיכו לעוף באוויר?"

- "לא. (מטומטמת!) מטוסים פשוט לא ימריאו, הם ישארו בחו"ל."

- " אוי! (אני קולט ממנה זיק של הבנה שמתפתח להיסטריה) אז אני אהיה תקועה בחו"ל?"

- "במידה ותהיה שביתה זאת בהחלט אפשרות."

- "אבל אני לא יכולה, יש פורים לילדים! הם לא יכולים לעשות לי את זה!!!" (היא מתפרצת בשצף אומללות).

- "הם לא עושים את זה לך. הם עושים את זה לכולם."

- "אז מה אני אעשה?"

- "תראי, במידה ותהיה שביתה אולי לא כדאי לך לטוס. אולי שווה לדחות את הטיסה שלך לזמן אחר, כשלא יהיו איומים על שביתה."

- "לא. אני חייבת לנסוע!"

- "אז את גם חייבת לקחת בחשבון שתהיי תקועה שם."

- "אז מה? זה הפתרון שלך? לתקוע אותי בחו"ל?"

- (הרי היה ברור שזה יגיע). "שמעי, אין לי פתרונות אחרים. כל עוד את בארץ ומתחילה מחר שביתה אני ממליץ לך לא לצאת מהארץ."

- "אז תסיע (תסיע, כן?) אותי דרך מקום אחר."

- "דרך איפה?"

- "לא יודעת! וינה!"

- "גם מוינה לא יהיו טיסות."

- " מה?!?" (אני נותן לה דקה לחשוב לבד). "אה... נו, אז מה אתה מציע?"

- "אין לי מה להציע."

- "ואם אני אסע באוטובוס לירדן ומשם אטוס?"

- "סבבה, רק שלא יתנו לך לחזור."

- "למה???"

- "שביתה במעברי הגבול. הם משביתים את הכל."

- "אני לא מאמינה לך. אתם מה זה לא בסדר! אני חייבת לטוס!!!"

- "זאת החלטה שלך. כל עוד יש שביתה לא בטוח שתוכלי לחזור. וזה ממש לא משהו שאני יכול להשפיע עליו."

- "אתה יודע מה? אני אכתוב מכתב חריף על כל העניין הזה להנהלה."

- "שיהיה בהצלחה. שלחי לי עותק."

היא כתבה מכתב. היא שלחה לי עותק. לא היתה שביתה.

במהלך היום הארור הזה התקבלו אצלי למעלה מ- 30 שיחות טלפון שהתנהלו באופן דומה. אני שונא את העבודה שלי. אני שונא אנשי היי-טק.

טיסה מהנה!

המדריך לטיפול באוטיזם

הרבה דבר אלי, הרבה כמיהה,

קרב אלי בשרך וחלוק לי ממנו.

לא אקח לעצמי, לא אטול לי מעשר

עליך לתת לי.

עבור לידי, עצור ונגן באוזני,

טול את ידך וחכך בידי.

לא אפנה מבטי, אף לא כדי הצצה

עליך לעשות בי.

אני מוכן.

יכול להיות שזה נגמר

זה היה ביום חמישי. איפשהו לפני חודש בערך. היא ניצבה מולי: דקיקה, סתמית, מטופשת משהו. לא היה בה שום דבר מיוחד ואת המראה שלה אני לא ממש יכול להעלות שוב. כלומר, אני כן יכול אבל אין שם שום דבר מרגש או לא רגיל. היא היתה סתם עוד סיגריה. הסיגריה האחרונה.

המון פעמים ניסיתי להפסיק לעשן. בכל פעם זה נמשך שבוע או שבועיים. הכי הרבה שהצלחתי היה בניו זילנד וזה נמשך שלושה שבועות. טוב, הייתי עסוק בעיקר בלטרק. בסופו של דבר אני תמיד חוזר כמו גדול. ולמרבה הפליאה אני לא שונא את עצמי על זה. וכן, גם עכשיו אני מפחד להצהיר שהפסקתי. כי אתם יודעים איך זה, בכל זאת בסופ"ש משנוררים פה ושם, בכל זאת לפעמים אחרי ארוחה טובה חייבים להוריד את הכל עם קצת עשן. וכן, גם צריך את הרעל הזה בשביל משהו אחר שעליו אני לא מוותר. לא כרגע.

היה בזה משהו מאוד מזוכיסטי בהחלטה הזאת להפסיק לעשן ביום חמישי. דווקא בפתח הימים שבהם מפלס הניקוטין והאלכוהול עולה אצלי, דווקא בסופו של השבוע הכי קדחתני ומסריח שהיה לי בעבודה. ובחייאת, להסתכל על הסיגריה שמונחת שם על השולחן ולחשוב שהיא האחרונה! זרקתי את הקופסא לפח, שם עדיין היתה עטיפת הפקט. הן השקיפו עלי בעלבון נורא. רציתי להגיד להן משהו שירגיע, משהו שיוריד את חוסר הנעימות הזה מן הפרק. רציתי להסביר להן, שיבינו שזה לא הן זה אני. אבל אני עצמי יודע - זה רק אני. ובמלחמה הזאת אף אחד אחד לא ינצח בשבילי.

המון תירוצים יש לי להמשיך לעשן. המון סיבות מעולות. רק היום באוויטה היו לי לפחות חמישה תירוצים. אז עישנתי שתי סיגריות. אני מודה, זה קשה. אבל זה לא המפלס שאני רגיל אליו ואני עדיין עצבני רוב הזמן. המיתוס הזה שאחרי שבוע כבר לא מרגישים כלום הוא רק אשליה. שקר שמספרים לנו בפליירים הנחמדים האלה שמחלקים בקופ"ח. אני רוצה את הסיגריות שלי בחזרה! רוצה עוד פעם את האובך הזה מסביבי, את האושר הגלום במכת עשן קטנה אחת בריאות שלי, את הרוגע הזה שזרם לי בורידים כל כך הרבה זמן.

אני לא נכנע. זאת מלחמה לחיים ולמוות. נכון, אני עושה לעצמי הקלות פה ושם. נכון, זה הכל בראש שלי. אז מה? זה עושה את זה ליותר פשוט?

"בוקר גשום, לא לקום. לא לעשן אפילו". לאה גולדברג ידעה על מה היא מדברת. הנזק הזה הוא כל כך הרבה מעבר לריאות שלי, מעבר לגוף שלי. זה נזק למוח, נזק לנפש. התמכרות זה דבר קשה, גמילה זה דבר נורא. אני סובל, נהייתי אוטיסט לסביבה שלי, נהייתי חסר יכולת תקשור עם אנשים שאני רוצה בחברתם. אני נאלץ לגלות עכשיו בשיא החרפה שהדימוי העצמי שלי הוא המכור הכבד ביותר לסיגריות האלה. פתאום אני לא יודע איך לשווק את עצמי בלעדיהן. פתאום אני מרגיש חסר זכות קיום בלעדיהן.

סיגריה אחרונה שלי, אני מתגעגע, נוצר ומוקיר כל רגע שהיה לי איתך. מבטיח לשמור על קשר פה ושם. את יודעת שזה היה חייב להגמר, זה היה קשר שנדון לכישלון מלכתחילה. אפגוש אותך שוב לעיתים, נקשקש ונתפייס כל פעם מחדש, אבל הפעם זה נגמר. אני לא חוזר יותר. ואת יודעת מה? מחר בבוקר כבר לא תהיה לי ליחה, וזה שווה את הכל!

סופשבוע בכפר

שני הבתים שלי נמצאים בקצוות אחרים של ממלכת יהודה. ובאשר ארצה לצאת מביתי אשר לחוף הים אל ביתי אשר למרגלות ההרים, עלי לצאת למסע ארוך. זה ממש כמו סיפור אגדה – המסע הביתה. צריך לחצות את הואדי, לטפס על ההר, לחצות את הנחל ולטפס על ההר הבא ורק אז משתרע אל מול עיניכם המשתאות העמק המופלא. הבית שלי ב- 24 השנים האחרונות. וכן, זה מאוד יפה להביט מלמעלה על כל הירוק הזה והכינרת בוהקת בכחול הכל כך כחול שלה. אני מאוד אוהב את הנסיעה הביתה, היא משרה עלי קסם כזה. קסם שמשתחרר בין רגע כשאני עובר בשערי הקיבוץ.

לא יודע למה קשה לי עדיין להשתחרר מהחבלים האלה. אני נמשך כמו עיוור לכלבו, מעניין את מי נפגוש שם היום? הנה הקופאיות יושבות בקופה ומחייכות לעברי. כמה טוב שבאת הביתה, איזה יופי לראות אותך, כמה רזית... באמת רזיתי. מה חדש? לא יותר מדי. אה יופי. שקט.

משם לחדר אוכל. מה אוכלים היום? יום שישי – כרגיל קוסקוס עם מרק ירקות. יופי יופי, רק שמאז שנחנקתי מהקוסקוס שלכם בגיל 8 אני לא כל כך נוגע בזה. בכלל, החדר אוכל הזה גרם לי להיות צמחוני במשך כמעט 8 שנים. אכלתי קציצה ופתאום קופצת אלי מתוכה חצי אצבע של תרנגולת. רק חסדיו של הדוד מקדונלדס שכנעו אותי לחזור ולנגוס בבעלי חיים. אל דאגה – היום אני קורניבור גאה. אז מי יושב היום בחדר אוכל? היי, הנה סבא וסבתא וכל המשפוחה. וואו, איך רזית! כמה טוב שבאת הביתה, כמה התגעגענו. מה חדש? קנינו טוסטר. מעולה, איזה סוג? לא זוכר, אני אחזור הביתה אני אגיד לך. רק אל תשכח להגיד לי...

לא יודע למה, אבל תמיד יש לי צפייה שמשהו ישתנה כשאני אגיע בפעם הבאה. שמשהו יקרה שם, לא אכפת לי מה זה יהיה, רק שיקרה כבר! שמישהו יזעזע את האנשים האלה שיושבים שם בחור הזה ויוציא מהם קצת אותות חיים. שמישהו יפוצץ את הבועה הזאת. זה מאוד קשה לצאת מהבועה, אבל קשה עוד יותר להסתובב אחורה ולהביט על אלה שנשארו כלואים בה. זה כאילו אני לא מסוגל לתקשר איתם יותר, עם החברים הטובים שלי. עם ה"חבורה שלי". דם איט – קשה לי פתאום לתקשר אפילו עם המשפחה שלי. יכול להיות שהשתניתי עד כדי כך? יכול להיות שאני שנאתי לחיות שם עד כדי כך?

בכל מקרה, זה סתם הלך רוח שתפס אותי בסופ"ש. בסופו של דבר זה עבר לי, אפילו די נהניתי. ישבנו והעברנו קטעים ביום שישי בלילה אצל ניץ בפינה. הפלצנו ותקענו גרעפסים אל תוך הלילה ואתם יודעים מה? זה הרגיש טוב כמעט כמו פעם. ואז אני עולה על האוטובוס, חוצה את ההרים ומגיע לים. כמו סיפור אגדה – מעבר לרחוב, אחרי הפינה, ליד התמרור... אני חוזר לבית השני שלי.

המדריך לחורף הבודד

אחרי העצרת תפס אותי הגשם בשדרות ח"ן. לא היה לאן לברוח, זה פשוט נפל מהשמיים ותוך חמש שניות הייתי רטוב לגמרי. עצוב לחזור הביתה לבד בגשם, רועד מקור. עצוב לפשוט את הבגדים לבד ולתלות אותם לייבוש לבד, להיכנס מתחת לפוך לבד... אז מתחת לפוך אני פותח את הטלפון לבדוק הודעות. בין השאר היה שם SMS מאותו בחור מקסים שאני מנסה כבר שבועיים לבנות איתו איזשהו סוג של קשר. עוברים עליו המון דברים, הוא אומר. זה לא פייר לגבי אבל הוא צריך להיות לבד עכשיו והמון תודה על הסבלנות שלי. כזה אני, נותן שירות לקוחות איכותי גם לקהל הדייטים שלי. המלצות ניתן לשרשר בטוקבקים.

כן רבותי, הסימנים בד"כ אינם משקרים, גם השנה החורף הזה הולך להיות בודד וקר. אין בזה חדש, למען האמת עוד לא היה לי חורף אחד שאני יכול להצהיר עליו כעל זוגי משהו. כן, אני יודע כמה זה כיף להתכרבל מתחת לפוך עם עוד מישהו אבל בסופו של דבר כנראה שהפוך שלי לא מזמין כמו אלפי הפוכים האחרים שמסתובבים פה באתר, אז אני מגביל את המאמצים שלי עד גבול מסויים ושומר על אופטימיות, כמו תמיד.

אז מה בינתיים? הרי אצל יצורים כמונו – דרמה קווינס מלידה (גם הכי סטרייט אקטינג בעולם כאלה, אנחנו יודעים שאנחנו כאלה) – לחורף תמיד תהיה הילה של עונה רומנטית שבה עליך להתכרבל מתחת לפוך עם בן זוג זוגי ויהי מה. תשאלו כל הומו מצוי מה הוא מתכוון לעשות החורף והוא יספר לכם על הבנזוג המדהים שהוא שהוא מתכתב איתו כבר יומיים ואיך הם מתכוונים להעביר את כל החורף מתחת לפוך עם שוקו חם ומרשמלו. אבל מה? איכשהו כולם פה לבד. כולם רועדים מקור.

אז מה? שנישבר? מה פתאום?! ארול הפקות גאים להציג את עשרת מצוות העשה לחורף הקרוב. מלאו אחריהן ומובטח לכם חורף מספק ואיכותי שאחריו תאמרו קבל עם ועדה: "זוגיות? עזבו אותכם, אולי בקיץ!" גם בחורף הבא אני אהיה לבד.

1. גלה אופקים חדשים

אין דבר יותר מספק מלדעת דברים חדשים! כמה פעמים שמעת על תופעת הוויקיפדיה ולא קרה שום דבר? אז בבקשה – עכשיו אתה לבד ואין מי שיפריע לך. הקלק ולמד מודל חורף 2007. ככה גם יהיו לך נושאי שיחה מרתקים עם הדייטים שלך, לפני שתזרוק אותם בטוענה שאתה חייב להמשיך ולהתעמק בתולדות הבושמנים ואין לך ממש יותר מדי זמן בשבילם כרגע. תודה על הסבלנות, בכל אופן.

2. הפוך לצרכן תרבות

או לפחות תסתום חורים בלתי נסלחים בהשכלה התרבותית שלך. מה עם כל אותם ספרים שכולם מדברים עליהם? לא קראת את "מאה שנים של בדידות" כשהיית בן 18? זאת ההזדמנות. עשה זאת מהר לפני שינסו לפתח איתך שיחה על הסימבוליות השבטית בספריו של מארקס. פספסת את "שמש נצחית בראש צלול" כשהוקרן בקולנוע? השכר אותו בדחיפות כי מדובר בנכס צאן ברזל בקהילת ההומואים-אינטלקטואלים-סטודנטיאלים שאתה כל כך רוצה להימנות עליה. לך לך אל האוזן השלישית וגהץ כרטיסך על כל אותם דיסקים שגל אוחובסקי גומר מהם כל שבוע בטיים אאוט. אל תיבהל, אתה צפוי לקבל כמה מבטים נוזפים מהמוכרים שרק עכשיו נזכרת לקנות את דמיאן רייס אבל זה יעבור להם ברגע שמישהו ייכנס ויבקש לקנות את החדש של קולדפליי. צא לתיאטרון, צא לקולנוע, תראה סרטים פורטוגזים בסינמטק. עשה זאת לבד, תתמקד במה שאתה רואה. תצא מזה רק נשכר.

3. כבד את אביך ואת אמך

מאז שעברת לעיר הגדולה הם כבר לא שומעים ממך, מה? אתה כבר לא מגיע לבקר כמו שבאת פעם, ודווקא היום אמא עשתה צימעס כמו שאתה אוהב. המערכת הזוגית הכי משמעותית בחיים שלך ואתה לא משקיע? קח אחריות על המשפוחה, הראה נוכחות. צלצל פעם בכמה ימים לבדוק מה נשמע שם אצל הזקנים. קבל עדכונים על השכנים או על מה שקורה בקיבוץ, תתעניין מה הם עשו בסופ"ש, בדוק בזהירות אולי אבא כבר השלים עם זה שלא תהיה לך חברה אף פעם... דברים כאלה. זה יפר את הבדידות ויחזק את הצ'אקרות המעטות שעוד נשארו לך.

4. השקע בחברים

על אותו משקל אתה מוזמן גם להשקיע בחברים שהשארת שם רחוק בבית. הידידה הראשונה שסיפרת לה עדיין תקועה בלימודים במכללה המסריחה שלה בצפון. דבר איתה קצת, ספר לה כמה כיף כאן, כמה טוב לך. תמציא כמה אהבות שהיו ונגמרו, תן לה את הרושם שחם כאן ונעים פה ושהיא תמיד מוזמנת בלה בלה בלה. זה יעודד את מצב רוחך ויסב לה אושר שהחבר ההומו שלה עדיין שומר איתה על קשר גם כשהוא בעיר החטאים.

5. השקע בעצמך

בינינו, החורף הזה יהיה קצר כמו כל החורפים. תוך ארבעה חודשים כולם פה ילכו עוד פעם עם מכנס קצר וגופיה. אז מה קורה עם הצמיג הזה שכבר צמח מאז סוף עונת הרחצה? יאללה – זה שאתה לבד לא אומר שמותר לך להזניח! תחזק את עצמך לפחות שלוש פעמים בחדר כושר, לך לרופא עור לפתור את צרת החצ'קונים הזאת בגב, אולי אפילו תתפרע על איזה ניתוח להסרת משקפיים. החל לעבוד כבר מעכשיו על הלוק של הקיץ הקרוב. איך אתה מתכוון למצוא זוגיות ככה?

6. למד הקלדה עיוורת

מדובר בפעילות פרודוקטיבית למדי ומשעשעת במידה. תרגל את עצמך כך שכשיגיע הקיץ המיוחל תוכל לתקתק הודעות באטרף במהירות ויעילות בדרך לעוד סטוץ. מה שמביא אותנו לסעיפים הבאים...

7. תקשר עם העולם

אם גם ככה אתה לא יוצא מהבית, לפחות פתח לעצמך מעגלי חברים וירטואלים חדשים. מצאת כרטיס של דייל אוסטרלי חתיך? דבר איתו, אולי אפילו תעברו למסנג'ר. תמיד טוב לדעת שיש מישהו נחמד שחושב עליך בקצה השני של העולם, אפילו אם מדובר בסתם דמות פיקטיבית של השכן ממול. יש להם נטייה להראות דאגה אמיתית בנוגע לקורה בישראל. העמד פני פטריוט אמיץ ומיוסר, זה מחרמן אותם שחבל על הזמן. אם זה יהיה ממש טוב, אולי אפילו תזכה להזמנה למצעד הגאווה בסידני.

8. שלח לחמך

אין תדמית רומנטית יותר לחורף בודד מאשר תדמית הסופר המתוסכל שלא זכה להכרה. פתח בלוג והצף אותו בהגיגי השפר שלך. הוצא את כל השירים הדבילים שכתבת למגירה בכיתה י' ופרסם אותם בבמה או בכל מקום אחר בו מישהו עשוי להביע בהם עניין. הכיף האמיתי מתחיל כשאנשים מתחילים להגיב. כך תוכל לבלות ערבים ולילות שלמים ולהתכסח עם איזו קוקיצה על למה השיר שלך "נסיך הדורקס" הוא בעצם הבעה רטרופרספקטיבית על מצב הקהילה המפורר ולא באמת משאלת לב של ילד מחוצ'קן.

9. בשל לעצמך

כל גבר נתקל בשלב זה או אחר בצורך הקיומי להכניס דבר מזון לפיו. חורף זו עונה קשה במיוחד לגרגרנים. השיפודיה נמצאת מרחק שני רחובות מוצפים מכאן וקררררר. מי בכלל רוצה לצאת מהבית? שליחויות זה כבר עסק למליונרים כאן אז כל מה שנותר הוא ממש לעמוד ולהתקין לעצמך ארוחה. אתה יכול להזמין את השותפה ואת החברות שלה אבל העקרון הוא שאתה השף. כנס לאינטרנט, גזור מהעיתון כמה מתכונים מעניינים, תוסיף תמיד עוד שום וקצת לימון ותן לשאר לעשות את שלו. מרק כתום? פטריות מוקרמות? עוף ביוגורט? הכל אפשרי!

10. השלם שעות שינה

בסופו של דבר זה הרי מה שתעשה בכל מקרה. מדובר בפעילות הכי מנחמת בעולם. תחזור הביתה, שתה כוס תה עם לימון ונענע, רחם קצת על עצמך – אבל במידה שלא תשבור את הפן הרומנטי שבעניין, כבה את הפלאפון, סגור את הטלוויזיה, תעשה ביד, תתקלח במים רותחים, כנס לפוך ותעצום את העיניים כמו ילד טוב בתשע בערב. למחרת תקום ליום חדש ובודד ואתה בשיא הכוחות שלך. כן, נעבור גם את החורף הזה בשלום. אפשר אפילו לחייך :-)

שמור בטל

מכתב ליצחק רבין

אנחנו רקמה אנושית, נרצה או לא נרצה. כל אחד מאיתנו מחובר לכל אחד אחר בחוטים דקים ועדינים. רעיונות, רגשות, מגעים ותחושות הם הדם שזורם בינינו וכשאחד מאיתנו הולך מאיתנו אז משהו מת בנו וכן, משהו גם נשאר איתו. ואתה הלכת ועד היום אנשים מנסים להבין מה מת בהם. מה לקחת איתך שהותיר אותנו כל כך אבודים, כמו ילדים שנותרו בלי אבא.

הייתי בן 13 כשרצחו אותך ואני הייתי שם בכיכר המוארת בהפגנה הראשונה שראיתי בחיי. אני זוכר איך הלכתי עם ההורים שלי ואחי הצעיר, דוחף את העגלה של אחי התינוק על הכביש של מה שבעתיד אני אוכל לזהות כאבן גבירול. מכל פינת רחוב נוספו עוד ועוד אנשים למה שנראה כצעדה ארוכה לעבר משהו נשגב, כמו עליה לרגל כזאת. ופתאום התגלה מולי בניין העירייה מואר כולו ושרשראות המנורות שהפיצו אור יום לכל עבר. זה הדבר הכי חזק שאני זוכר - האור! כמה אור היה שם.

להכנס לכיכר עצמה כבר לא היה לנו סיכוי. היא היתה מוצפת בעשרות אלפים שבאו להריע. הם באו לחגיגה אמיתית מתוך אמונה אמיתית שהערב הזה יסמל את דרכך, את העתיד הטוב של המדינה המיוסרת הזאת. הם באו כי הם האמינו שהם מביאים איתם את בשורת השלום. כן, זה מוזר לדבר על זה עכשיו, אבל אנשים ממש האמינו שלא יהיו יותר מלחמות. לעזאזל, המורה בבי"ס אמרה שלא יהיו יותר מלחמות! לא היה לנו דבר אחר להאמין בו! הייתי ילד, כולנו היינו ילדים.

אמא רצתה לחכות לסוף הנאום שלך אבל האחים שלי כבר איבדו סבלנות אז את הקול שלך שמענו כשכבר פילסנו דרך לאוטו שחנה אלוהים יודע איפה. תסלח לי, אבל אני באמת לא זוכר על מה דיברת. אני רק זוכר שכמעט כל מילה שלך היתה מלווה בשאגות תרועה ומחיאות כפיים. הדרך מחוץ לתל אביב לוותה בתחושה עצומה של ניצחון. ואני הייתי בן 13 ולא היה לי מושג את מי או את מה ניצחנו, אבל ככה הרגשתי. במבט לאחור, מעולם לא הרגשתי לאחר מכן את אותן תחושות שעברו עלי בכיכר באותו ערב. שרתי שירים ומחאתי כפיים לנואמים שאפילו לא הכרתי. אולי יש בזה מן שטיפת המוח שעברתי כקיבוצניק, אולי זו התלהבות של ילד שחוזה בבועה שגדל בתוכה מתפרצת בהמוניות מאושרת אל תוך אור עצום שנדמה שלעולם לא ייכבה. אולי יש בזה משהו שלילי שחוויתי דבר כזה עוד לפני שגיבשתי לעצמי את השקפת העולם האישית שלי. אין בזה להטיל ספק בכך שערב זה נחרט לי בנפש ועיצב את דרכי ואמונתי לאורך השנים האיומות שבאו לאחר מכן.

אני זוכר תמונות של רחובות בנסיעה. היום אני אפילו יכול לקרוא להם בשמות. זה היה בשאול המלך כששמענו אותך שר עם מירי אלוני את "שיר לשלום" והצטרפנו בקולי קולות. זייפנו כמובן, אבל גם אתה אז צחקנו עליך קצת והעברנו תחנה. זה היה בדרך נמיר כשאיזה מאזין עלה לחידון ברדיו ואמר שהיו יריות בכיכר. השדרן אמר לו שיעזוב שטויות ויענה לשאלה. זה היה בצומת גלילות כשהמוזיקה השתתקה והתחילו דיבורים בכל התחנות. זה היה בכביש 90, ממש לפני קיבוץ גשר כששמעתי בפעם הראשונה את המילים: "ממשלת ישראל מודיעה בתדהמה". אבא כיבה את הרדיו, אמא התחילה לבכות. המשך הנסיעה הביתה עברה בדממה מוחלטת.

מוזר לראות איך מתגבשת בך ההבנה שהיית חלק מאירוע היסטורי. את ההרגשה הזאת אולי מכירים האנשים שפירקו את החומה בברלין או אלה שנמלטו ממנהטן ב- 11.9. זו הבנה שמתרחשת רק בפרספקטיבה של מבט לאחור. באיזשהו מובן הרצח שלך פתח לי את העיניים. התחלתי לשתות את החדשות, רציתי לדעת הכל על הכל. מה מתרחש ואיפה. התחילה לחלחל בי התודעה של מה זה לחיות במדינה המטורפת הזאת. חצי שנה אח"כ זו היתה שוב התפוצצות אדרנלין ונצחון גדול. נצחון של לילה שעם בוקר הפך לכשלון צורב. לתדהמה.

זה לא פשוט להתבגר במדינה כזאת. להיות חלק מתהליכים קולקטיבים קיצוניים כל כך כמו שקרו פה, להתנדנד בסערה הלא יציבה שנוצרה כאן מאז שהלכת. ולמה בעצם אנחנו תולים את הכל בך? למה ההעלמות האלימה שלך הותירה אותנו כל כך מבולבלים? למה אנחנו מרגישים שכבר אין פה אף אחד שיודע מה הוא עושה? אתה ידעת?

יכול להיות שהתשובה שלילית. יכול להיות שהדרך הזאת שהלכנו בה אחריך הביאה את האסונות שנפלו עלינו חדשות לבקרים. יכול להיות שכל האמונה הזאת היתה טעות אחת גדולה. תראה, כל מה שהאמנת בו מתפרק. באמת האמנו בך ומשהלכת זה התפוצץ לנו בפנים. התנועה הקיבוצית סיימה לעכל את עצמה ופולטת החוצה עצמות ורפש וכיום גם אני פליט. פליט של מה שגדלתי להאמין בו כרעיון הנשגב עלי אדמות. שלום? היום כבר אף אחד לא מדבר על זה. אלימות? כן, זה המעגל הזה שלא נגמר אף פעם.

כנראה שזה מה שלקחת איתך כשהלכת. לקחת את החלום. אנחנו יכולים לכעוס עליך, להרגיש מרומים, לבעוט בזיכרון שלך ולהכפיש את שמך. בסופו של דבר, כדרך החיים הם תמיד צודקים ולמתים לא נותר אלא להיות הטועים. יכול להיות שגרמת למדינה הזאת נזק יותר מכל מנהיג אחר שבא אחריך ועדיין אנחנו אוהבים ומוקירים אותך כמו אב. אולי זאת היתה האחריות שלך - לנפץ לנו את החלום לפני שיהיה מאוחר מדי, להוביל אותנו לנקודת שיא שממנה נותר רק לקפוץ. אבל הנפילה הזאת כל כך ארוכה, כל כך כואבת, כל כך מסממת שכבר לא נשאר זכר לאותה הרגשה ששרתה שם באותו ערב בכיכר.

מנהיג, זה מה שהיית. לטוב ולרע, האמון שלנו היה בידיך. ואתה התפוגגת ונשכחת וזה כבר לא משנה כמה יפמפמו את השם שלך בחדשות וכמה ימשיכו לדבר על התורה שהנחלת לנו במעמד הכיכר, כל זה נשכח ונעלם, נשאב לדפי ההיסטוריה שאני מביט עליהם עכשיו כאדם בוגר ומשתאה לדעת שהייתי שם. ראיתי את הכל קורה סביבי ולפרקים ארוכים גם הבנתי. הבנתי שזה השתנה לתמיד. כולנו השתנינו לתמיד. אנחנו כבר לא ילדים.

מחר אני אהיה שם שוב, 11 שנים אחרי. כמה דברים הספיקו לקרות בשנים האלה? כמה כבר הספקתי לשכוח? כולנו נהיה שם בשביל לזכור אותך. את המנהיג שהיית, את האדם שהיית, את הרעיון, התקווה, החלום ושברו, את הכלום שנוצר כאן. נזכור ונהלל ונשבח את כל המכלול הזה שהוא אתה. אנחנו צריכים אותך כאן, צריכים את הזכר שלך כדי שנוכל להאמין שיכול היה להיות פה יותר טוב. אתה היית האבא של כולנו והפצע שהותרת ברקמה האנושית שלנו עדיין שותת ופעור לרווחה. החלום שלך עדיין מפציע באופק וזורח לכולנו כמו אור בקצה מנהרת התעוקה הזאת. אנחנו באים אליך, רק תחייך אלינו מחר כמו כל יום שאתה לא כאן. זה בטוח מרגיע אותך לחשוב שעזבת בזמן.

יהי זכרו ברוך.

פטישים לוהטים

משפצים לי את הבית, וזה בדיוק כמו שאתם מדמיינים! אל תחסכמו מעצמכם אפילו פרט קטן, זה בדיוק ככה! עם פיגומים בחלון, אבק ובוץ במטבח ובמרפסת השירות על בסיס יומיומי, פועלים ערבים שמציצים בחלון ושואלים אם יש מים... ושלא יהיו אי הבנות - אני דווקא ממש בעד כל התסריטים המצוצים האלה של בלעמי (ואל תתקנו אותי!) וממש אין לי בעיה לעודד את המורל של בני דודנו המדוכאים. בסופו של דבר כולנו באנו מהביצים של אברשה, אבל בחייאת, למה זה בא על חשבון הכביסה הלבנה שלי? למה?!?!?!?

אז ככה, ביום הראשון הם הרימו פיגומים סביב הבית בסצינה שנראית כמו לקוחה מסרט אימה. רעשי גרירות עם עלות השחר, צלליות בחלון, דפיקות עמומות ו-בום! פצצה מושלכת לנו לתוך המטבח. כן, כבר על היום הראשון דירה מס' 6 ספגה מהלומה. אחד הפיגומים פרץ לנו מהחלון ונחת על הגז. כשחזרתי באותו יום אני מוצא את השותפה שלי יושבת במרפסת ומעשנת, אבל זה נראה יותר כאילו היא יושבת בבית סוהר. ורק אז שמתי לב - אנחנו לכודים! מסביב לכל הבניין יש סורגי ענק. לרגע הרגשתי כמו עכבר שנתפס במלכודת. מה עושים עכשיו????

כמה ימים אח"כ - היום הוא יום רביעי. תכונה גדולה שוררת בדירה שכן היום הוא היום הראשון של העונה החמישית והאחרונה של הסידרה הכי טובה שמשודרת כיום בטלוויזיה. "עמוק באדמה"! לא תתנו כבוד? מסתבר שהפועל הפשוט לא שמע על כך והחליט לזרוק פטיש דווקא באותו יום על תיבת הכבלים שלנו. לא של הבניין, של דירה 6! שזה אנחנו אגב... השעה היא 8 בערב ושנינו מרוטי עצבים. מה יהיה? מה עושים עכשיו? נציג של הכבלים הגיע, לא אחרי שגרמנו לכמה פקידות שלהם להעביר אותנו מאחת לשניה רק כדי להמשיך הלאה ולהחזיק אותנו על הקו קרוב לשעה (וזה לא מצחיק). אז את הפתיחה לא ראינו וגם לא דייויד לטרמן, אבל לפחות זכינו לכייבל גאי חתיך לחלוטין שהתכופף די הרבה, הזיע והשתמש בשירותים.

זה מה זה לא נגמר, מה אתם חושבים? כמעט כל יום יש פה הפתעה חדשה. יום אחד החשמל נופל, יום אחד הקו של בזק ויום אחד אני מגיע לדירה ומוצא את השותפה שלי על סף קריזה. עוד לא סגרתי את הדלת והיא צועקת לי: "רעי, אין מים!!!" עכשיו, אני לא יודע עד כמה זה נראה לכם שולי או לא, אבל דירה בלי מים זו דירה בלי חיים. וזה יורד לדברים הכי בסיסיים בחיים שלך. אתה לא יכול להתקלח, לא לצחצח שיניים, לא להשתין ובטח שלא לחרבן, לא לשטוף את הירקות לסלט, לא לבשל ביצה, לא לעשות כביסה. כלום!

מסתבר שהם החליפו איזו צנרת חיצונית ופגעו - ניחשתם נכון - רק בצינור של דירה 6. בעלת הדירה נשמעה מזועזעת למדי מכל הסיפור ובמיוחד הזדעזה להדגיש לנו אחת לכמה משפטים שממש אין מה לעשות עכשיו ושצריך לחכות לבוקר. מכיוון שהשתנה לבקבוקים וצחצוח שיניים עם מים מינרלים לא נראו כפתרון מציאותי לחיים אורבנים באמצע שנות ה- 2000 החלטנו לנטוש את הדירה. ביטלתי את הדייט שאמור היה להיות לי, ארזתי את התיק, עצרתי להשתין בחדר כושר בדרך ונסעתי לישון אצל סבא וסבתא. זה נמשך יומיים ובסוף פרצו לי מים מהניאגרה והציפו את כל הדירה.

אלוהים יקר שלי, אני יודע שהיית בסדר איתי עד עכשיו, אבל זו באמת דרך לא נחמדה ליידע אותי על חטאים שלא נמחלו ביום כיפור. מה כבר עשיתי? (אוהו מה שכבר עשיתי) אולי גם אני זקוק לשיפוץ? אבל אתם יודעים, סתמי כמו שזה נשמע, בסופו של דבר יצאתי מחוזק. היום אני יושב כאן לפניכם אחרי מקלחת, חירבון איכותי במיוחד, סלט ירקות עם ביצה וקוטג'. ראיתי פרק של "עמוק באדמה", האור דולק פה וריח של כביסה מציף את החדר שלי. כן, החיים ממשיכים ואני מוכן לכל הפתעה שלא תבוא. כאילו, מה עוד יכול כבר לקרות? יפילו לי קיר?

ומה עם הדייט? נפגשנו בסוף, בוודאי שנפגשנו. היה נחמד, מקווה שיתקשר :-)

שמור בטל