יום רביעי, 9 בספטמבר 2009

תירוצים לעצמי

עדכון קצר, כי אני מרגיש שאני לא מסוגל להמשיך לכתוב כאן בלי להתייחס למה שקרה מאז פרסמתי את הדבר הזה.

פניתי למספר ארגונים גאים. בחלקם קיבלתי התייחסות ומחלקם לא שמעתי עד היום. נכון להיום אין שום ארגון שפועל באיזור טבריה, מה שאומר שאם אני מתחיל משהו אז זה באופן די עצמאי, שידרוש ממני למעשה המון זמן פנוי שפשוט לא קיים ומשאבים שמצחיקים את מי שמשלם לי משכורת.

הלכתי גם למיונים של איגי – ארגון הנוער הגאה. ההרגשה הייתה שמחפשים אנשים לסיירת עילית או משהו ואני באמת לא מזלזל בעצמי אבל קצת קשה לי עם הקונספט של מיונים סטייל סלקום לארגון התנדבותי. מעבר לכך קיבלתי רושם שגם שם דורשים קצת יותר מדי מזמני הפנוי שלא ממש קיים. אז ויתרתי באמצע המיונים ושחררתי אותם מעול נוכחותי.

אני סטודנט ועובד במשרה מלאה. אני חושב שמותר לי להכיר במגבלות הזמן והתקציב שלי. התנדבות זה לא בשבילי, את יכולות התמיכה והעידוד שלי אני יכול לתרום לחברי ומכרי שלא מפסיקים לצאת מהארון בזמן האחרון. כן ירבו! אוהב את כולכם!

שולחן נקי? אפשר להמשיך? יופי!

יום ראשון, 16 באוגוסט 2009

בין המיצרים

בין כל מה שקורה במדינה הזאת ובין כל מה שלא ממש קורה אצלי בינתיים, עומדות הציפיות שלי ממני והתירוצים לעצמי, שאותם אני מתבייש אפילו להעלות על הכתב. זה לא שאני לא מסוגל, אני יודע, זה פשוט שהרצון לא מושך לכיוונים הנכונים. תראו למשל את המנוי בחדר הכושר: מאז שנהיה פה חם אני מסרב בתוקף לפדל לשם. ומאז שאני לא מפדל אני בכלל לא מטריח את עצמי. וככה, הקיץ נהיה מכביד עוד יותר.

אז בואו נהיה כנים, החיים לא קקה לגמרי. השבוע אפילו הוזמנתי לחתונה, שגרמה לי להיראות לרגע כאילו אני ממש עשירון עליון. זה היה בדיוויד אינטרקונטיננטל וכל מנה שם עלתה בערך כמו המשכורת החודשית שלי, שזה לא הרבה בכלל, אבל בכל זאת אם מישהו מחליט לזרוק את זה על אוכל אז חייב לצאת משהו טעים. אז התלבשתי ובאתי וכשהבנתי את הקונספט הסתובבתי וחזרתי. אבל זה לא אומר שלא נהניתי ובכלל, החיים ממש לא קקה כמו שמספרים לכם. הנה, תראו את אח שלי: הוא חזר ממסעותיו בחצי הכדור הדרומי, כולו שזוף, חטוב ובוגר במליון שנה ממה שהכרתי אותו ושככה יהיה לי טוב - אללי, עכשיו הוא גילה שהוא צריך להתחיל לעבוד. אני אומר לכם, החיים שלי דבש!

עשיתי היום ספירת מלאי. מספרי ברזל להתפקד – כל החברים שלי בחיים. וזה לא משהו שבא כמובן מאליו בימים האחרונים. תחת כל עלה רענן ניתן למצוא היום חלקי גופות כאלה ואחרות – לא משנה מאיזו עדה. העניין העיקרי הוא בטחון הציבור וראש הממשלה המזעזע גם ככה שלנו הביע זעזוע עמוק וניגב זיעה מהמצח והבטיח שהוא ייכנס לעובי הקורה ובכלל, איזה מזל שאף אחד לא שואל אותו כלום על חיילים חטופים ובעיות ביטחוניות. כל עוד אנחנו רוצחים את עצמנו ממש אפשר לחשוב שאנחנו חיים במדינה נורמלית. התיקון כבר נעשה, עכשיו צריך רק לחשוב חיובי.

בין מאי לספטמבר, נראה שכבר אנחנו קרובים לסוף של העונה הנוראית הזאת. לפעמים בערב מרגישים כבר משב צונן שמביא איתו בשורות לימים צוננים יותר. עוד חודש כבר אפשר יהיה להטמין את הפקעות החדשות בעציצים, עוד חודשיים חוזרים ללמוד, עוד שלושה חודשים אני כבר יכול להשוויץ במעיל המהמם שקניתי בניו יורק. אוגוסט הוא מקור כל הרוע שבעולם, אני עדיין איתן בעמדתי לגביו, אבל הרי מה הוא הטוב שבעולם בלי הרע? שבועיים למנאייק.

בין הפט שופ בויז למדונה, מזל שיש לי קצת זמן פנוי לשמוע דברים חדשים. שנת 2009 לא מוכיחה את עצמה כמוצלחת כקודמתה, אבל זה לא אומר שחסרים כאן דברים נפלאים לפנק לי את האוזניים. אם יש משהו נפלא בקיץ הוא הפסקול המשובח שהוא מספק לנו ואני לא מדבר על שאקירה חו"ח. העונה החמה הזאת משחררת את הפיוז להרבה אמנים שמצליחים לנתב את האנרגיה הסולרית הזאת להתפרצויות אושר גלומות. אני מצרף כאן את הפלייליסט הקייצי שלי. תורידו ותהנו:

  1. Voxtrot – Berlin without return
  2. Delorean – Seasun
  3. Bibio – Lovers carvings
  4. Grizzly Bear – While you wait for the others
  5. The Maccabees – Seventeen hands
  6. Metric – Sick muse
  7. Regina Spektor – The calculation
  8. Simian Mobile Disco – Audacity of huge
  9. Stuck In The Sound – Ouais
  10. Think About Life – Johanna
  11. We Were Promised Jetpacks – Quiet little voices

יום שלישי, 4 באוגוסט 2009

פוטנציאל פעולה

אני מנסה לכתוב כבר יומיים וכל מה שיוצא הם רצפים לא ברורים של דברים שאמורים לבטא את איך שאני מרגיש. איכשהו ברגע שהמילים האלה עוברות את המקלדת הן נראות לי תלושות ומיותרות, קליפות שום מתעופפות ברוח הבקספייס. זה בעיקר בגלל שאני לא באמת יודע למקד את מה שעובר לי בראש. אני מנסה לסכם את מה שאני יודע מול מה שאני חושב, את העובדות הפנימיות שלי אל מול המציאות, מנסה להתאים את החלקים של הפאזל המופרך הזה ושום דבר לא מתחבר לי כמו שצריך.

אני יודע שפגעו בי. אני יודע, בתוך תוכי, שהפגיעה הזאת היא לא אהבה נכזבת או כל שטות אחרת שמנסים לרכך איתה את המכה הזאת. גם אם זהות הרוצח לא ידועה, הפעולה שלו היא פגיעה ישירה בי ובחברים שלי, בכל אלה שאוהבים קצת אחרת, בכל אלה שחיים אחרת, שנראים אחרת ומתנהגים אחרת. ושלא תבינו לא נכון, אני מוקף סביבה תומכת ואוהבת. מעולם לא נפגעתי מהומופוביה אלימה ומעולם לא נתקלתי בדעה קדומה על הומואים שלא הצלחתי לשנות. אבל אני יודע – יכולתי להיות גם אוחצ'ה מוחצנת, יכולתי להיות גם טרנסג'נדר, יכולתי להיות גם דו. יכולתי להיות כל אותם תתי מיעוטים שסופגים את מירב החבטות וזועקים לשמיים את העובדה הניצחת שאנחנו נוטים לשכוח אותה לעיתים קרובות מדי: אנחנו מיעוט נרדף. כולנו! אנחנו קהילה מובדלת, שהחברה מסביבה מוצאת אותה מספיק מוגדרת כדי לאפשר תקיפה כזאת כנגדה. וזה לא שאנחנו לא אלה שהגדרנו את עצמנו, זה פשוט שלא הייתה לנו ברירה אחרת!

והידיעה הזאת – ההבנה הזאת - חופרת בי. היא מטשטשת את כל מה שמסביב ויוקדת בליבה שלי, בקיום ובמהות שלי. הוא פגע בי כי אני זה אני. לא בגלל מה שעשיתי, לא בגלל מה שאמרתי, לא בגלל שהחצנתי או בגלל שהסתרתי, אלא בגלל מי שאני. בלי הנחות, בלי הפרדות, הוא כיוון נגדי כפי שהוא כיוון נגד כל בן קהילה אחר.

אני מניח שמכאן והלאה דברים לא אמורים להיראות אותו דבר. כשגרתי בתל אביב שכחתי מכל החושך ששורה בפריפריה. היום, כשאני כאן בחזרה אני מוקף בבועה שיצרתי לעצמי. בועה שבה אני מחוץ לארון וכולם בסדר עם זה ואין שום סיבה להאמין שמישהו בחוץ סובל בדיוק מאותן התחבטויות שאני סחבתי איתי במשך 23 שנים. אבל הנה, בסופו של דבר אתה נאלץ להבין שהדרך היא אותה דרך, התחנות הן אותן תחנות ורק האנשים שעולים ויורדים בהן משתנים. אתה ממשיך הלאה, זה לא אומר שלא נשאר כלום מאחוריך. ואותם נערים, שעכשיו מבקשים חריץ בארון שיוכלו לפרוץ ממנו, קיבלו טריקה עזה ונועלים עצמם מבפנים מרוב פחד שאלה יכלו להיות גם הם, בכל מקום אחר. בלי תקווה הם לא ייצאו, בלי תקווה גם אנחנו לא היינו יוצאים. אלה לא רק הדיבורים שלנו אלא גם המעשים שלנו שיוכיחו שגם לנו מגיע ושאנחנו כאן.

אני כאן. ועוד לא יודע לאן אני ממשיך ואיך אני פועל, אבל היריות בנחמני פוצצו בי מכלול שלם של רגשות שלא מרפים ומעסיקים אותי בלי הרף. אני חייב לעשות משהו, חייב לפעול. הפוטנציאל כבר כאן והוא קיים. אני יוצא לדרך.

יום חמישי, 30 ביולי 2009

!Shook me up

כבר מיום ראשון אני מוצף במסרים מכל מיני כיוונים שאני פשוט ח-י-י-ב להושיב את עצמי מול הערוץ הראשון ולראות את הסרט של מיקי רוזנטל "שיטת השקשוקה" (ניסיתי מליון ואחת ווריאציות ואין שום דרך לשלב את השם הזה במשפט כך שיישמע מחודד או שנון). סמסים, טוויטרים, סטטוסים בפייסבוק ומה לא – אי אפשר היה להתחמק מההלך הכללי שביום שלישי בערב ייפול דבר במדינת ישראל וירעיד את המפה התקשורתית.

אז מה נראה לכם? ברור שצפיתי! שאני אפספס?! ותנו לי לספר לכם – אור ליום רביעי השמש זרחה כסדרה. אפילו היה חם. העניין הוא כזה: אני לא איזה מבקר טלוויזיה מבריק וגם לא ממש שוחה בכל הרפש הזה של פוליטיקה והון ושלטון וכלכלה וכאלה, אבל אני יודע לזהות מתי מנסים לעשות עלי מניפולציות ורוזנטל אפילו לא עושה את זה בצורה מעודנת, בואו נאמר שגם לא ממש מתוחכמת. כבר בתחילת הסרט הוא מכשיל את עצמו באופן שישליט על כל מה שיבוא אח"כ טעם נפגם. כאשר הוא מגולל את סיפורה ההיסטורי של משפחת עופר הוא מטריח את הצופה גם בהיסטוריה של משפחתו שלו ובהיסטוריה האישית שלו בתור עיתונאי. המסר הוא ברור: בד בבד עם צמיחתה של המפלצת הקפיטליסטית צמחה גם דמותו של הלוחם הסוציאליסט האחרון – הלא הוא רוזנטל בכבודו ובעצמו – והוא ורק הוא יוכל לכרות את ראשה (המפוצל, כמובן) של המפלצת האיומה. בתסריט שכמו לקוח ממערבון זול במיוחד מציב רוזנטל את עצמו אל מול האחים עופר לדו-קרב אחרון וחסר סיכוי – כיצד ינצח הבורג את המכונה?

ברגע שאדם בר-דעת צופה בפתיח שכזה הוא מבין ששוב אין תועלת בבולדוג שקנינו לנו לשמירה. הון-שלטון היא אחת המשוואות החמורות ביותר המאיימות על קיום הדמוקרטיה, ומדינת ישראל כך נראה, טרחה להפריט גם את ערכיה הבסיסיים ביותר. פלורליזם? שוויון הזדמנויות? ברור שיש – אבל כמה אתה מוכן לשלם בשבילם? הימצאותם של למעלה מ- 40% מנכסי המדינה בידי מספר מצומצם של משפחות האלפיון העליון שם אותנו במקום שנקודת האל חזור כבר רחוקה ממנו שנות אור. לתקן לא בטוח שאפשר, אבל למנוע מהמצב להידרדר עוד יותר, אפשר בהחלט. לשם כך אנו זקוקים לתקשורת עירנית, לציבור קשוב ולמערכת משפטית בעלת שיניים. בפועל, המערכת המשפטית מסורסת על ימין ועל שמאל והציבור נאלץ לספוג פעם אחר פעם גזירות חדשות, אשר תורמות לחוסר היכולת הכללית שלו להגיב. התקשורת מצידה כפופה לשיקולים כלכליים של… ובכן של אותן משפחות בדיוק שעליהן היא אמורה לשמור.

אין לי מילים מספיק גדולות להסביר למה הסרט הזה הוא כל כך חשוב ולמה הוא כל כך נחוץ בנוף תקשורתי כמו שקיים כאן כיום. בגלל שכך אין לי מילים מספיק בוטות כדי להסביר את האכזבה שאוכלת אותי מאז שצפיתי בו. רוזנטל ניכס לעצמו את המאבק נגד השחיתות. זה לא מאבק שלי ושלכם. זה מאבק של רוזנטל באחים עופר. קשה מאוד להתעלם מהתחושה הקשה שיש כאן משהו שלא מספרים לנו, משהו אישי הרבה יותר מהפרטת בז"ן וצים. קיים משהו בבסיס המערכה הזאת שצובע את כל מסע הצלב הזה בצבעים מסריחים של צביעות איומה. קשה לשים את האצבע איפה בדיוק זה בא לידי ביטוי, אבל הלהט הקדמון למשל בו שועט רוזנטל לעבר סמי עופר עם המצלמה ורודה בו על תרומתו למוזיאון תל-אביב, הלהט הזה נראה קצת מעורבב עם חומרים שאינם עיתונאים גרידא, חומרים, שאם היו מוצפים אל פני הקרקע, היו מן הסתם נחשבים כהפרה חמורה של אתיקה עיתונאית.

אבל רגע, האחים עופר תבעו 3.5 מליון ממיקי רוזנטל. גם הם פועלים נגדו בכלים שיש בידיהם, אז מה רע שהוא נלחם בהם בכלים שיש ברשותו? הבעיה היא בעיה אתית מרכזית: תקשורת היא כלי ציבורי. זה שאתה עיתונאי ויש לך מצלמה וסלולרי מלא בטלפונים של אנשים חשובים, לא מתיר לך לעשות בהם שימוש כדי למגר את אויביך האישיים. יש גבול דק מאוד בין עיתונאות חוקרת לעיתונאות משמיצה ומטרידה. משנחצה הקו הזה כל תוצאה שתצא אינה עיתונאית והיא לוקה בחטא הסובייקטיביות. בכל כתבה עיתונאית קיים בסיס סובייקטיבי, אך ברוב המקרים הוא נסבל. רוזנטל, משהרגיש כי הוא הולך לאיבוד, התחיל להשתמש במניפולציות הכבדות ביותר – ציניות, לעג ובריונות עם המצלמה. זה פספוס טרגי של תחקיר עיתונאי חשוב מאין כמוהו. פספוס שמגמד את מימדי הבעיה שבה הוא מטפל למימדים של זבוב: זה מעצבן וזה תמיד מסתובב באוויר, אבל זה לא באמת מזיק.

אם רוזנטל היה מתעסק פחות באחים עופר ויותר בתחקיר שלו הוא היה מגלה שהחומרים הטובים ביותר נמצאים לו מתחת לאף. למשל, אלי גולדשמיט – פעם ח"כ ויו"ר ועדת הכספים. היום? עו"ד של האחים עופר. יותר מזה בשביל הון-שלטון? יותר מזה בשביל שחיתות פוליטית? הלוואי ואזכה לראות כי התבדיתי, הלוואי והסרט הזה יכה את הגלים שלהם הנושא הזה ראוי, הלוואי ונתעורר. בינתיים, נראה כי כלב השמירה של הדמוקרטיה לא מסוגל לפתוח עיניים אפילו על עצמו.

יום רביעי, 29 ביולי 2009

דלתות מסתובבות

לפעמים אני עורך חישובים של רווח והפסד. זה מין נוהג כזה שעוזר לי להרגיש כאילו יש לי איזושהי שליטה בחיים שלי. יש מסלולים מסוימים במוח שלי שיודעים שהשליטה היא כולה שלי, שכל מה שאני עושה הוא מתוך בחירה אמיתית ורצונית שלי. יש מסלולים שיודעים שזה בדיוק ההיפך. הבעיה היא שסטודנט לפסיכולוגיה מכיר בעצמיותם של כל המסלולים האלה ויודע שברגע שהוא מתחיל לחשוב עליהם המוח שלו פשוט מתחיל להתמלא במנורות מהבהבות וסירנות שתמיד מסתיימות בתאונה של כאב ראש נוראי והבטחה חד משמעית לא לחשוב יותר אף פעם. לעולם!

ובכל זאת – רווח והפסד, כי שליטה זה דבר חשוב. עזבתי את תל אביב בתחושה של שובע. מה זה שובע? בחילה מרוב גודש תהיה הגדרה נכונה יותר. אחד הפוסטים האחרונים שפרסמתי באטרף וגם אחד מאלה שאבדו לי לעולם לבלי שוב, היה מעין מכתב ארוך ומשתלח בכל מה שראיתי כרע וחולה בתל אביב. כיום אני יודע שזה בעיקר היה כל מה שראיתי רע וחולה בעצמי ונוח היה לי להאשים את המקום שבו אני נמצא. הדריכה במקום, המוקסמות מתרבות הצריכה הבלתי מוגבלת, הישיבה האינסופית בבתי קפה והשעמום הנורא שכרסם בכל פינה של מסגרת שבה שמתי את עצמי, אני יודע שאלה הדברים שהרחיקו אותי. הדברים שהחזירו אותי הביתה עם ההבנה שכתובת לא משנה את החיים. כלומר, לא באופן הבסיסי שהייתי רוצה.

שנה אחרי ועוד פעם מתחילים הקוצים. אני יודע שהלימודים האלה הם הדבר הכי טוב שעשיתי בשביל עצמי מאז ומעולם. אני גם יודע שעצם השהייה שלי פה מונעת ממני את האסון הכלכלי שהיה קורה לי אם הייתי נשאר להיות סטודנט. אבל ריק לי פה. ריק במובן הבודד ביותר. משפחה וחברים סטרייטים זה סבבה לגמרי, אבל זה לא הצבע שהורגלתי אליו. זה לא מספק, זה תמיד נראה חיוור, תמיד חסר. הסביבה שלי מקבלת אותי באופן מדהים. בחיים שלי לא חשבתי שאצליח לעשות טיזינג לטבריינים בלי לחטוף מכות. העניין הוא שאני מקוטלג כאן. מותר לי לעשות ולהגיד דברים בגלל שאני הומו וזה בסדר, אבל אני תמיד אהיה ההומו. זאת הקטגוריה אליה אני משתייך. וזה כבר לא משנה עם מי אני יודע ומה אני אומר.

להיות מחוץ לארון כאן שם אותך במקום קצת בעייתי. מצד אחד כולם יודעים והם בסדר עם זה, מצד שני אתה מקוטלג. מצד אחד אני מרגיש בנוח עם עצמי ועם המשפחה שלי בכל פעם שאני צריך לקחת את האוטו או להפסיד ארוחה בשביל איזה דייט, אבל מצד שני כמות הדייטים שאדם מחוץ לארון מסוגל להשיג נמוכה משמעותית מאשר של אדם ארוניסט. זה הפתיע אותי כמו ברק כשגיליתי את עצמי מבודד פה לחלוטין.

אז הנה מתחילות ההתחבטויות לגבי שנה ג'. להשאר כאן? לחזור לתל אביב? מה הרווח? מה ההפסד? במה אני יכול לעמוד? והנה המסלולים שלי מתחילים להתווכח עוד פעם. מנורות ירוקות כנגד אדומות, מליוני חיווטים באזור הפרונטלי מנסים לדכא את האזורים הנמוכים, אבל אני יודע: כאב הראש כבר כאן.

למישהו יש אדוויל?

יום שבת, 25 ביולי 2009

ושוב איתכם

כמה זמן? שנתיים בערך? לא יודע, קצת קשה להסביר היעדרות כזו כי אין ממש סיבה. אולי לא הרגשתי צורך, אבל גם זה לא ממש נכון, כי כבר הרבה זמן בוער לי לשבת ולכתוב. כמו פעם, פשוט לשפוך ולהרגיש את הסיפוק אחר כך. אולי זה מחוסר זמן, אבל זה בעיקר יהיה תירוץ בשביל אחרים. לא לעצמי, כי אני יודע טוב מאוד מה קורה עם הזמן הפנוי שלי. אז אני לא יודע להסביר למה, אוקיי? זה גם לא כזה חשוב. העיקר שחזרתי. לפחות בכוונה הכללית.

זה הבלוג המקורי כפי שפורסם באטרף לפני שנתיים. התקפי עצבים שעברו עלי (זה קורה לי לפעמים) גרמו לי למחוק את כולו מהאתר ההוא. בדיעבד אני מצטער על כך מאוד כמובן. חלק מהתגובות שם היו יקרות לי מאוד ואין לי שום דרך לשחזר אותן עכשיו ככה שזה ממש מבאס. באופן מפתיע גם לא גיביתי את כל הבלוג, כך שיוצא שהרבה מאוד פוסטים פשוט נידפו להם ברוח. אני מנסה להפעיל את מיטב המוחות למען שיחזורם אבל אני יודע שהסיכויים ממש נמוכים.

אז לטובת החדשים, כדאי מגלגל למטה ולהתחיל לקרוא. זה באמת לא טרחני מדי, סה"כ די זורם. לטובת אלה שחוזרים בהמוניהם אני מבטיח שורה חדשה של פוסטים בקרוב. קצת מהזבל שהכרתם וקצת זבל חדש. בכל זאת, עברו שנתיים.

יום ראשון, 16 בספטמבר 2007

געגועי לטויצ'קה

כרגיל, דווקא ביום שממש לא בא לי לעשות שעות נוספות אני נתקע במשרד עד מאוחר. מרפי ואני חברים טובים ואני בכלל רבע סקוטי. בכל מקרה, את הטלפון האחרון הצלחתי לנתק רק ב- 13:00 ועוד נשארו לי חמישה בתי מלון שהייתי צריך להמציא למישהו באירופה במקומות שאין בהם אפילו אכסניה אחת פנויה. זה הסתיים בערך ב- 14:00 והטרמפ שלי לצפון כבר עשתה לי פרצופים של געפילטע ששמו עליו יותר מדי חזרת. מכיוון שאני יוצא מהמשרד ולא חוזר אליו עד אחרי יום כיפור (פסיכומטרי אללה ייסתור) ומכיוון שבעצם אנחנו עוברים למשרד חדש הייתי צריך לארוז את כל החפצים שלי לארגזים חומים קטנים ולכתוב עליהם "שביר" כדי שלא יחרבו לי את המרצ'נדייז של אייר פראנס ובריטיש. אני אורז את המגרות שלי, מוצא שם מסמכים ופתקים שכבר מזמן אין להם שום משמעות. המון דברים אני זורק לפח, חלק אני שומר כי הם מעלים בי חיוך. כשיצאתי משם אחרי רבע שעה בערך השולחן שלי היה מיותם וחשוף. אהבתי את המשרד הזה מאוד, היה בו מין חום אנושי כזה, קטן ואינטימי. אנחנו עוברים למשרד גדול פי ארבע בבניין זכוכית ומתכת ומתחת מסעדה רוחשת ורועשת. מפינת הרחוב השקטה שלנו אנחנו עוברים למרכז הקלחת של רחוב הברזל. יהיה לי קצת קשה להתרגל אני מניח.

אחרי שלוש שעות של פקקים הצלחתי להגיע לכפר תבור. אבא שלי בא לקחת אותי משם עם המזדה שלנו, חורק בלמים בסיבוב של הכיכר ומחריד את מנוחת החג של המושבה עם קרידנס קלירווטר בווליום בלתי אנושי. הוא חווה עכשיו תחייה מחודשת של השנים ההן, שהיה נער פוחז, גונב טרקטורים מהגד"ש ומשדל נערות תמימות מקיבוצי האזור לבוא אליו לשמוע תקליטים. עד היום הוא שומר בקנאות על הפטפון הישן ועל האוסף העצום של התקליטים שלו. מאז שגילה את עולם תוכנות שיתוף הקבצים הוא אדם מאושר. המחשב שלנו, שפעם היה עגלה מקרטעת שלא מסוגלת לסחוב אפילו סוליטייר פשוט, הפך לג'וקבוקס צבעוני שפולט צלילי ניל יאנג, ג'ו קוקר, ג'ימי הנדריקס ואריק קלפטון כמו היה במת מופעים בוודסטוק. אבא שלי מתרווח בכיסא ומזייף באושר אל חלל המכונית. מפעם לפעם הוא עוצר את השיחה ומגביר את המוזיקה, שואל: "את זה אתה מכיר? אתה יודע מה הסיפור של השיר הזה? אחחח... הכרתי פעם בחורה....". זה תמיד קשור לבחורות וזו תמיד אהבה. מבחינתו למוזיקה אין כל קיום אחר. אני אוהב לראות את אבא שלי מתרפק על הזכרונות האלה שלו. אני לא יודע איך הייתי מתייחס לשירים האלה אם הם לא היו חלק מהנוסטלגיה הזאת.

ארוחת חג בחדר האוכל. מגישים געפילטע בקונטיינר גדול עם חזרת וגזר וכל מה שצריך. סבתא רוטנת: "פעם היו מכינים פה געפילטע אמיתי. היום סתם קונים". סבא מוסיף בהטעמה שלפחות על הקניידעלאך לא ויתרו פה, אבל למה זה רק בפסח? יונה מהאקונומיה עוברת על התפוחים החתוכים שמרוכזים סביב קערת הדבש הגדולה. היא בודקת אותם קצת לוודא שהם לא משחירים חלילה והיא נראית מרוצה. התפוחים האלה בהחלט ימשיכו איתנו גם למחר ולשאר ימי החג, את שאר התפוחים נוכל לשמור לדגלים של שמחת תורה. הכל בסדר, כלום לא השתנה.

הרבה אורחים בחדר האוכל. כמעט כולם חזרו לקיבוץ לרגל החג. בני הכיתה שלי, מפוזרים בתפוצות ככל שיהיו, הציגו נוכחות מלאה. את כולם פוגשים בחדר האוכל והשולחנות תפוסים כולם. מי שלא שמר לעצמו מקום מראש עומד עכשיו עם מגש האוכל מבולבל ולא מוצא היכן לשבת. כל החברים ישובים סביב השולחנות בבגדי חג ורחש השיחות משתיק כל צליל אחר. כולם כבר כאן – אפשר להתחיל במלאכת העידכונים: מי בגד במי? את מי פיטרו ולמה? מה ההיא עשתה ואיך היא העזה? שמעתם על הבן של זה? אומרים שהבת שלהם אנורקסית... דברים כאלה. זה באמת מעניין ובאמת נחמד לי לשמוע את כל זה. קצת תחושה של בית, קצת תחושה של שייכות. מזמן לא הרגשתי ממש שייך למקום. על כל ההתרחשות הזו צופה הקיר המזרחי שעליו תלויות עכשיו שלוש מפות ענקיות שמציגות את תהליכי השדרוג שהולכים לעבור על הקיבוץ שלנו. יותר שטחים מסחריים, יותר כבישים, יותר יחידות דיור לתושבי חוץ. על חשבון מה זה מגיע? קצת קשה להגיד מהמפות האלה כמובן, אבל תסמכו על הרחש המחריש שהוא כבר ימצא את המגרעות.

למחרת בערב אני נוסע עם כמה חברים לסירין. רוצים לראות שקיעה מנקודת התצפית של החללית. כבישי העפר האלה מוכרים לנו טוב: עולים בעליה המפותלת של מנחמיה ואז ימינה לכיוון המחצבה, לכיוון האלה האטלנטית שצופה על העמק שלנו כבר עשרות אם לא מאות שנים. אבל הנה משהו חדש - איזור צבאי סגור וש.ג. אומלל עם קסדה ואפוד חוסמים לנו את הדרך. מה לעזאזל הוא עושה פה עם אפוד וכוננות? הוא מסמן לנו להסתובב ולנסוע משם. מאחוריו ממוקמת סוללה אדירה של חמישה משגרי פטריוט שהוצבו שם להגן על האזור. רוחות קדים מנשבות מכיוון הגולן ופתאום זה מכה בי: שנה עברה מאז המלחמה ההיא והנה אנחנו בפתחה של מלחמה חדשה. אף אחד לא יודע לאן זה יגיע אבל סוללה מעל הבית שלי זה משהו שבטוח לא מבשר טובות. פתאום העמק שלנו שוב בחזית, פתאום הנוף המרטיט הזה צופן בחובו גם את העצב והצלקות השותתות שהותירו המלחמות ההן. המלחמות שמאיימות לשוב ולהחריד את הדממה השלווה הזאת. דממה שנראית מעיקה עכשיו יותר מתמיד.

אנחנו משנים כיוון ונוסעים לסוכה הישנה של אפיקים. פעם זו הייתה פינת חמד, כל הגד"שניקים היו מגיעים לכאן בהפסקות בוקר וצהריים לאכול, מתרוצצים בשדות אחרי המתנדבות הסקנדינביות ומעשנים דברים שהיום אנחנו יכולים רק לחלום עליהם. במרוצת השנים המקום הזה ננטש, אבל עדיין זכה לעדנה בזכות פעילויות שהיו עושים לנו בתור ילדים ביסודי. בעיקר זכורה לי תחרות עפיפונים אחת ביום העצמאות ה- 40 למדינה. התמונה של עפיפונים צבעוניים תלויים מעל שדות זהב והפינה הירוקה והקסומה הזאת שישבנו בה אחר כך עד הלילה ועשינו קומזיץ, התמונה הזאת חרוטה לי בנוסטלגיה הפרטית שלי, בספר שלי שאליו אני חוזר לעיתים כשאני מביט אחורה. אנחנו יושבים על הטרסה המוזנחת הזאת, קוצים כבר השתרשו במשטחי הבטון המיותמים והבקתה רוחשת זוחלים וקיני סנוניות. השמש שוקעת מאחורי הר תבור, מאריכה את הצללים של הרגע הסוריאליסטי הזה, מותחת את הנוסטלגיה הזאת עד שנעלם אחרון הפסים האדומים מעל הואדי.

בערב יש אירוע בבית הקפה שלנו: אמוץ ומוריס בערב שירי ביטלס. על מסך גדול מקרינים את המילים, אמוץ שר, מוריס דופק על הפסנתר כאילו אין מחר וצווח קולות רקע וליווי. פה ושם מעלים מישהו שרוצה לשיר ומקדישים שירים. האווירה מחשמלת באופן מפתיע. מסתבר שאנשים עדיין מסוגלים ליהנות מאירועים כאלה. עדיין מחפשים את היחד והקולקטיביות. אין דברים כאלה בתל אביב וזה כל כך חסר. אושפיק אומר לי שחבל שלא הייתי כשעשו את הערב הזה בבאר שלנו. זה היה פי אלף יותר שמח. ואני מחייך וחושב שמעולם לא חימם לי כל כך את הלב לשמוע את הביטלס ובכלל – המון זמן לא הרגשתי כל כך טוב בקיבוץ.

לפני שאני נוסע חזרה לתל אביב אני לוקח את המזדה ומתחיל לנסוע לבד. אני אוהב לעשות את הסיבוב הזה לפעמים, רק אני והאוטו והנוף שמסביב. אני עובר ליד מטעי הבננות של מסדה ושער הגולן ומתחבר לכביש 98 שמטפס לכיוון מבוא חמה. הגבול והחפיר משתרעים לרגלי, מזהיבים לקרני אחר צהריים מאוחרות, הירמוך מנצנץ למטה ורק הג'יפים של צה"ל שמסיירים למטה בתכיפות מוגברת נותנים לך סיבה להאמין שמשהו פה לא בסדר. כשמסתיימות העליות אני נותן גז חופשי, מזניק את האוטו ל- 180 קמ"ש עד שהוא כבר מחרחר. כביש ישר נקי ממשטרות ומכמונות מהירות – זה מגרש הניסויים של המדינה. תוך חמש דקות אני כבר פונה לכיוון הירידות של סוסיתא, מנווט בין כל המהמורות בכביש הישן הזה. הבריטים סללו אותו ומאז אף אחד לא נגע בו. מהמורות הטנקים שטיפסו בו במלחמת ששת הימים עדיין קיימות ומתרחבות יותר ויותר. אם מישהו מחפש הזנחה של משרד התחבורה אז שיבוא לפה. רמת הגולן מלאה בבורות האלה. אחרי שעוברים את סוסיתא הכביש פורץ החוצה אל מחוץ לקירות ההר שחוסמים אותו ומולי משתרעת הכינרת במלוא הדרה. כמו שאני כבר רגיל, אני עוצר את האוטו ויוצא לעשן.

מול הנוף הזה, הבית הזה אני לא יכול שלא להרגיש מועקה. ואני לא יודע להפריד האם זו מועקה של דמעות געגועים, או שמא זו אותה מועקה שגרמה לי ללכת? אני, שברחתי מפה, שיצאתי והלכתי הכי רחוק שאני יכול, שלא יכולתי להמשיך לחיות פה מרוב שהיה לי רע. זה אני, אותו אחד, אני שעומד פה עכשיו. האם יכול להיות שאני מתגעגע? ואולי זו הדאגה הנוראית הזאת שמשהו יקרה פה שגורמת לי כל כך להתגעגע? מה עוד נשאר לי פה? זכרונות ורגעים שצפים ועולים כל הזמן. האם הזכרונות האלה הם באמת מה שהייתי רוצה לחזור אליו? בדרך למטה כבר ברור לי מה עלי לעשות. זה קשה, אבל כדי שיהיה טוב, חייבים לטעות את הרע. דברים חייבים להשתנות ומה יותר טוב משנה חדשה להחלת חוקים חדשים? אני מתחייב מול הכינרת וההרים להרפות מהעבר. לוותר על כל מה שהחזיק אותי במקום, על כל מה שמנע ממני לטפס למעלה, על כל ההרגלים הרעים.

אופטימיות היא חוורונו של הדף החדש. בל נשכח גם את זאת. חייב להיות טוב!

שנה טובה!