אתר האינטרנט הגוסס של מעריב בחר לתת לכתבים שלו בלוגים משלהם - כן כן בדיוק כך - בלוגים משלהם ממש בחינם ובאופן סלקטיבי לחלוטין, שם הם יכולים לכתוב ככל העולה על רוחם ללא צנזורות, מחסומים רעיוניים ושאר תחלואות תקשורת ההמונים. על פי ההבטחה נקבל את הכותבים שלהם נטו, משחקים בתיבת החול הסטרילית של עצמם ורוקחים לבדם במעבדת הרעיונות הסודית שלהם. הבטחה נאותה כביכול, מעוררת עניין בוודאי, אבל איך נשתמש במילים עדינות? - ממש לא משהו שאתר אינטרנט בסוף 2009 צריך להתרגש ממנו.
החדשנות המעושה הזאת יכלה לצלול בשקט אל מעמקי האמנזיה הקולקטיבית שלנו, אלמלא הבלוג הזה של מנחם בן, אותו מבקר ספרים טרחן מהאח הגדול שכל רצונו הוא להמשיך להמטיר עלינו מרעיונותיו הנשגבים בפטרוניות בלתי נלאית. באקט מגלומני בזעיר אנפין הוא מכריז על עצמו כמועמד לראשות הממשלה ומיד מקטין את ציפיותיו הוא עצמו: "ואני יודע שאין לי (כמעט) סיכוי", ע"מ למגר מראשינו מחשבה שדווקא סיכוי אין לו בכלל. והמצע? אוי, המצע... גבב שטויות חצי מומצאות חצי מעוותות, שכל תכליתו הוא עידוד עצמי של הכותב לגבי ידענותו, אמונתו וצדקתו, שכמובן אין שני להן במין האנושי, הסובל מבערות תהומית ומורכב ברובו מחבורה של מטומטמים באופן כללי.
בין שאר הפנינים ניתן למצוא את: "להסביר מדוע ישו אינו המשיח, ואיפה טעה מוחמד בעובדות" וגם: "לפרוש מהאו"ם" ואפילו: "להציג חלופות לטיפול באבחנות האיידס". יש גם ניסוחים הזויים נוסח: "לחייב את הרופאים בזהירות עצומה..." או למשל הבדלה בין "איסור מוחלט" ל"איסור חמור". כל זה רק מארבעת הפרקים הראשונים, כשעוד מובטחת לנו רשימה ארוכה כהיקף הבלוגוספירה בהמשך הדרך. כלהט"בים מוקדש לנו פרק שלם (פרק ד') אותו באמת צריך לקרוא כדי להאמין. מנחם בן סופק ידו אל לחיו ומורט ריסים לנוכח "ההתפשטות ההומוסקסואלית" ויש לו כמה רעיונות מהפכניים למיגור המגפה, שעצם קריאתם מעלה בי חזיון של ענן ורוד גדול שיורד מהשמיים ולוקח את כולנו לברלין שנת 33', שם בטוח יותר טוב. "הגדרת ההומוסקסואליות כמעשה תועבה" (איזו מין הגדרה משפטית זו?), "מטפלת מינית סקסית חינם לכל הומו", "איסור על מתן פומביות להומוסקסואליות" – שזה אגב כולל גם איסור על מצעדי גאווה ומועדונים הומו-לסבים. בין לבין הכותב מתיפייף בגישה פסבדו-פלורליסטית: "איסור חמור (WTF חמור???) על ביזוי ההומו-לסבים ועל יחס לא נאות אליהם מכל סוג" וגם מעין תת סעיף שנותן חסינות להומואים שיצאו מהארון לפני העברת החוק – כלומר הם יוכלו להמשיך להזדיין בתחת, אבל זה רק מכורח הספק.
אז למה בעצם אני מתרגש? הרי מדובר באדם מוכר ודיעותיו מוכרות עוד יותר. כמו כן, ברור לנו שמדובר בפרובוקטור בגרוש שעיניו סומאו באור הזרקורים ומאז הוא רק חותר לשזוף בהם שוב, מכוח ההתמכרות הבלתי נשלטת שלו לתשומת לב ציבורית מהסוג הזול ביותר. ואכן, תגובתי הראשונה למקרא הטקסט הייתה גיחוך קל, ורפרוף חסר משמעות אל הבלוג הבא. אבל בכל זאת נותרתי עם מחשבות לגבי מה שקראתי. זה ליווה אותי לעבודה שם בין טלפון אחד לשני הסתדרו לי כמה מחשבות בראש. כלומר, בלי שאתכוון מנחם בן גורם לי להרהר בדבריו במשך יותר מ-24 שעות. ואם אני לא מצליח להתנער מהדברים, אז זה אומר דרשני.
ראשית, אני חושב שהעניין העיקרי פה אינו הרעיונות המסוכנים שמנחם בן מעלה, אלא הפלטפורמה עליה הוא מעלה את אותם רעיונות. NRG אולי אינו מצליח כפי שמעריב רוצים (או כפי ש-YNET מצליח, אם חייבים להיות ספציפיים), אך הוא עדיין זוכה לחשיפה גדולה. לא קשה להבין שכל רעיון הבלוגים האלה נוצר על מנת למשוך קהל קוראים חדש, מהסוג שהיה מדלג על NRG בד"כ מייד אחרי שסיים לקרוא על הקטסטרופה התורנית בעמוד הבית. למעשה זו מכבסה של מדור ה"דעות", רק שכאן הם מופיעים כתף אל כתף באותו האתר במעין מוטציה לא מובנת, שתפקידה בעיקר לעורר עניין בכמה שיותר חוגים שאולי יירצו להמשיך ולעיין. במילים אחרות – NRG יורה לכל הכיוונים ואין בזה שום פסול, אבל מעט אחריות מתבקשת מהקברניטים בכל זאת. כשאתה נותן לאדם כמו מנחם בן לפרסם את רעיונותיו בידיעה מוחלטת כי הם פרובוקטיבים במתכוון ובידיעה כי הוא יביא לך רייטינג, אתה תומך באופן בלתי נמנע ברעיונות אלה. אני יכול לדמיין לעצמי שיחה בין העורך למנחם בן שבה הוא מציג לו את רעיון הבלוג וזורק לו בחצי אגביות לפני שהוא עוזב את המשרד: "ותעוף על זה, כן? אני רוצה פה דם!".
לא ידוע לי אם למנחם בן היה אי פעם בלוג, אבל חיפוש בגוגל לא מעלה שום דבר כזה. מטבעו, בלוג אמור למשוך אליו קהל קבוע: קהל שנהנה לקרוא את דבריו של הכותב, מזדהה איתם או מועשר מהם. בלוג שמנוהל באופן פרטי וכל חשיפתו באה לו בזכות בעליו יהיה לרוב בעל קהל מוגבל יחסית, שיהיה מורכב בעיקרו מאנשים ששמעו עליו מפה לאוזן (או מלינק ללינק). פוסט ממוצע בבלוגים הנקראים ביותר ברשת יגרור אחריו לא יותר מ- 30-40 תגובות. למנחם בן התאספו כבר 70 תגובות נכון לרגעים אלה, כאשר תחת חלק גדול מהתגובות התווספו דיונים. אני חושב שלמעלה מ- 90% מהתגובות שוללות את דבריו של בן ולא באמת קראתי את כולן, אבל עצם קיום הדיון המסיבי הזה סביב מקבץ רעיונות מופרך נותן לרעיונות אלה תוקף וזכות קיום במדינת ישראל בסוף העשור הראשון של המילניום החדש. במילים אחרות: אם מנחם בן היה זועק את דבריו באיזה צומת בתל אביב, אף אחד מהאנשים האלה (כולל אותי) לא היה טורח להגיב לו.
אני לגמרי מאשים את NRG בפופוליסטיות זולה, בכך שהביאו את מנחם בן רק בשביל הפרובוקציות שהוא מייצר ובתקווה (שהוכיחה את עצמה עד כה) שהוא ימשוך אש וקוראים נוספים אל האתר שלהם. שנאמר גם פרסום רע הוא פרסום טוב כמובן. אבל NRG ומנחם בן הם לא היחידים שזוכים לחשיפה כאן. סביב הבלוג שלו מרצדים לא פחות משישה חלונות פרסומת – אחד מהם שקוע עמוק למטה בתגובות. ומי מפרסם? בריאות כללית, בנק הפועלים, בנק לאומי, בזק, אייר פראנס, ג'רוזלם פוסט, בדג'ט השכרת רכב וגם מעריב בעצמם שמנסים למכור לך מנוי למהדורה הכתובה שלהם, שם תפגוש את מנחם בן המצונזר כביכול במדור הספרות. האם החברות המפרסמות מודעות למקום שנתנו להן? האם חלון פרסומי בבלוג של מנחם בן עולה יותר מחלון בבלוג של דן שילון, נניח? במידה ולא – האם אין זו זכות המפרסם לדעת על איזו משבצת בדיוק הוא משלם ואיזה תוכן יופיע תחת הלוגו שלו? האם אין זו זכותו לדעת איזה קהל נכנס לעמוד שבו הפרסומת שלו מופיעה ובאיזה הלך רוח מדובר? מכיוון שאני לא באמת יודע את התשובות לשאלה זו אני רק יכול להניח ש-NRG מוכרים את המקומות האלה במעין חבילה ונותנים לפרסומות חשיפה יחסית לסכום הכסף ששילם המפרסם. אם זה כך, הרי שהמפרסמים נתונים לרנדומליות של רובוט הקובע לכאן ולכאן את איכות הפרסום שהם זוכים לה.
אבל מה שמדאיג עוד יותר הוא מה קורה במידה והמפרסם כן יודע היכן הפרסומת ממוקמת וכי יש לו יכולת לבחור: כיצד זה אמור להשפיע עלי כלקוח הומו של בנק לאומי? כיצד אני אמור להרגיש כהומו שבוחר לנצל את מבצעי הסתיו של אייר פראנס? הרבה מהפרסומות פונות לציבור המנהלים בישראל, מציעות הצעות מגוונות לטלפון מנהלים, חשבון מנהלים או מכונת קפה למנהלים. האם ציבור המנהלים בישראל הוא באמת מובחן אצל המפרסם כציבור סטרייטי? נגיד ולא – האם פרסום בפוסט כזה של מנחם בן לא מקבע בדיוק את ההבחנה הזו? אם הייתי נכנס ביום שבת בבוקר לקרוא את הבלוג הזה ומוצא שם את החברה שלי מפרסמת, כיצד אני אמור להתייחס למקום העבודה שלי מעכשיו? המרדף אחרי קהל פוטנציאלי רומס חלק גדול מהקהל שכבר שייך לך. אם אני עומד בראש אחת מהברות המפרסמות הייתי שולח הוראה חריפה לקברניטי NRG להסיר את המודעות שלי מהאתר שלהם לאלתר ודורש את כספי בחזרה. הכסף שלי שנמצא בבנק לאומי מממן את הפרסומת הזו, שמממנת את הפלטפורמה ש-NRG נותנת למנחם בן כדי לשלול את זכותי לחיים רגילים במדינה שבה אני חי ומשלם מיסים כאחד האדם. אם כל זה נעשה בידיעה גמורה אז באמת שלא התקדמנו הרבה מאז שנת 1933.
רשומות
